בשבוע האחרון סערה הציבוריות הישראלית סביב החלטת בג"ץ לחייב את השר לוין לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולהביא להצבעה מינוי קבוע לנשיא בית המשפט העליון. בפסק הדין כתבו השופטים: "זה לא אינטרס פרטי שלנו – אלא של כל הציבור". נניח לרגע בצד את השאלה המתבקשת והראויה האם נכון לגוף לדון במילוי תפקיד רם ונישא של מי מעמיתם, ונתמקד בצידוק שבחרו השופטים לציין.
השופטים בפסיקתם בחרו לדבר בשמו של הציבור ולמצב את עצמם כמי שמבטאים את רצונו. אם נדייק, לא את רצונו של רוב הציבור אלא את רצונו של "כל הציבור". השר לוין השיב לשופטים בדיוק מעולם התוכן שבו הם בחרו לנמק את פסיקתם ואמר: "לא אוכל לעבוד עם נשיא שאינו לגיטימי בעיני ציבור עצום". נימוק השופטים סייע אסטרטגית לשר לוין לטעון את טענתו הנשענת על העובדה שהוא נבחר ציבור והם לא.
פרופ' הרב יונתן זקס הציג מודל משולש לחברות קיימות: החברה כבית בכפר, החברה כמלון והחברה כבית שאנו בונים יחד. נעמוד בקצרה על כל אחד מהמרכיבים. בחברה כבית בכפר יש מארח ואורחים. המארח נותן מקום לאורחים ללא הגבלת זמן. המארח מסביר פנים, נדיב ומצפה בשמחה לחברת אורחיו. לכאורה פתרון מושלם. הבעיה היא שהמארח נשאר מארח והם לעולם יישארו האורחים. זהו ביתו של המארח ולעולם לא יהיה שייך להם.
במודל החברה כבית מלון כל האורחים רוכשים במיטב כספם חדר. מותר להם לעשות בו ככל שירצו כל עוד לא יפריעו לאורחים האחרים. האורחים משלמים למלון כסף בתמורה לשירותים שונים שיקבלו. המלון מציע לכל אורחיו שוויון. לכאורה גם זה פתרון מוצלח, אך המלון הוא מקום שנמצאים בו אבל לא משתייכים אליו. נוכחות ברמה האינסטרומנטלית בלבד.
המרכיב השלישי במודל הוא כזה שכל האורחים יכולים לבנות בו יחד את ביתם. אין בית בכפר שבו הם יוכלו להשתכן יחד וגם אין מלון להציע להם. מה כן אפשר להציע להם? שטח אדמה רחב ידיים, חומרים לבנייה, מומחים וכוח אדם שיוכל לסייע להם. כאן הבתים הם יצירה משותפת. אלה לא מארח ואורחים ולא מקום שנרכש בכסף כמו בית מלון. זהו מודל של החברה כבית שאנו בונים יחדיו.
במרכיב הבית בכפר מדברים, כאמור, על מארחים ואורחים, הגמוניים ומי שמבקש לקרא תיגר על ההגמוניה, על תרבות דומיננטית ועל מי שאינו משתייך אליה. מי שאינו "אחד מאיתנו". לעומת זאת בחברה כבית מלון המיעוט אינו צריך לוותר על זהותו כדי להיות שייך, וזאת מן הטעם הפשוט שאין כלל שאלה של השתייכות. בחברה כבית מלון נראה סגרגציה שבה חדר אחד אינו מתעניין מה קורה בחדרו של האחר.
במודל השלישי, שבו בונים את החברה יחד, נראה התייחסות לרוב ומיעוט. נראה כמובן את שאלת ההשתייכות, ומה שנראה מעל לכול הוא דינמיות חברתית ופתיחות לשינויים. נראה חברה שמגיבה לדינמיות הדמוגרפית שלה.
תקצר הידיעה מלהכיל את שאלת הדומיננטיות סביב הקמת המדינה. דומיננטיות שפגה עם המהפך בשנת 1977, ויש מי שיאמרו שהתחלפה בדומיננטיות ימנית־דתית־חרדית. הדומיננטיות של מפא"י קרסה בגלל חוסר ההבנה שגם האורחים ייהפכו ביום מן הימים לתושבי קבע. אף קבוצה דומיננטית לא תשרוד אם תבקש להכיל ללא גבול את מרכיב בית בכפר.
היכולת של שופטי בג"ץ לטעון ולקבוע מהי טובת כלל הציבור מחדדת את תפיסת העצמי שלהם כמארחים. השינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית מחזקים את השבטיות שבה. השבטיות אינה דבר רע, ובלבד שאנחנו יודעים ליצור מן המרכיבים השונים פסיפס המבטא השתלבות ולא היטמעות, אחרת נשהה כולנו במודל החברה הישראלית כבית מלון.
אז מהו הפתרון ברוח תפיסתו של הרב זקס? להבין שחובה על כל מרכיבי החברה הישראלית לצאת ממודל המוצא שלהם ולעבור במשותף למודל שבו אנו בונים את החברה יחד. להבין ש"יחד" אין הכוונה הפרדה שבה מאן דהוא נותן אישור לתפיסותיו של האחר אלא השתלבות אמיתית.
מתחים אלו, כפי שחווינו השבוע בעניין פסיקת בג"ץ במינוי נשיא לבית המשפט העליון, צפים ועולים גם סביב אופייה של השבת הישראלית, שאלת הגיוס, החינוך החרדי ועוד. המשותף לכל התעצמות השסעים הוא הועבדה שה"יחד" שלנו כחברה לוקה בחסר וזקוק לתיקון בדחיפות.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומומחה למגזרים