"ברוסיה ב־1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים... "
כך אמר ברל כצנלסון, ממנהיגיה של תנועת הפועלים, בנאומו במאי 1936 בעיצומו של המרד ערבי הגדול. ברל התכוון ליהודים פעילי "נרודניה ווליה" (ברוסית: רצון עם), מחתרת סוציאליסטית טרום־מרקסיסטית שפעלה ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה־19. יהודים היו חלק משמעותי מההתארגנות המחתרתית. המחתרת הפעילה טרור אישי והתנקשה בהצלחה בצאר אלכסנדר השני.
בעקבות הרצח ב־1881 פרצו פוגרומים ביהודי דרום־מזרח רוסיה, "הסופות בנגב". למרבה הזוועה, במהלך הפרעות פרסמו אנשי ה"נרודניה ווליה", ובהם יהודים, כרוזים שבהם קראו לטבוח ביהודים מתוך סברה שההתקוממות כנגד יהודים, תוביל להתקוממות גדולה יותר נגד הצאר.
אחדד את הדברים: יהודים חברי המחתרת דחקו באיכרים רוסים לטבוח ביהודים מתוך ציפייה שהמהומות יערערו את שלטון הצאר ויקדמו את המהפכה. המטרה מקדשת את האמצעים. בפרעות הללו נטבחו עשרות אלפי יהודים.
עבורנו, יהודים שחיים במדינה יהודית ריבונית, במשך שנים היה בלתי נתפס הרעיון שיהודים יקראו לטבוח בבני עמם. חונכנו על ערכי ערבות הדדית, אהבת ישראל, וייחסנו מקרים כאלה לקללת הגלות. לזמנים שבהם היהודי לא היה אדון לגורלו. לתקופות אפלות שבהן היהודי נאלץ לברוח, לעבוד בכפיה, להתכחש לאחיו.
לכן אנחנו מופתעים ומזועזעים כאשר יהודים ישראלים פונים לבית הדין הפלילי בהאג ומגישים תלונה כנגד ארצם מולדתם, וכנגד חיילי צה"ל בטענה לפשעי מלחמה. ולא נרתעים גם כשהדבר מסכן את כולנו. לכן אנחנו מזועזעים כשיהודים ישראלים הזינו בדברי שקר את דו"ח גולסטון שעסק במבצע "צוק איתן", והוגש לאו"ם. השקרים הללו האשימו את ישראל בפשעים נגד האנושות.
גולדסטון לימים, הבין שהוטעה וחזר בו מחלק מהאשמות. ואחד השיאים מהזמן האחרון: מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לאחרונה לדיון רשמי ראשון על מצב החטופים המוחזקים בידי חמאס בעזה. השתתפו בו נציג ישראל באו"ם ורופאה שתיארה את הזוועות שעברו החטופים, כפי שלמדה מבדיקת החטופים ששוחררו. לדיון התייצבה גם נציגה ישראלית של ארגון שמאל קיצוני שטענה כי ממשלת ישראל מבצעת פשעי מלחמה באופן יומיומי.
ואם זה לא הספיק, הרי לכם אירוע הזוי נוסף: ראש ממשלת ישראל נסע לוושינגטון על פי הזמנתם של ראשי שני בתי הנבחרים. מטרתו הייתה לנאום בפניהם במטרה לגייסם לצידה של ישראל הנתונה במלחמת קיום ומתמודדת עם ממשל אמריקאי עוין. דחיפות עליונה הייתה לשחרר משלוח נשק חיוני שהממשל האמריקאי עיכב. ארבעה אנשים שמילאו בעבר ובהווה תפקידים בכירים בממשלה, בכוחות הביטחון, ובאקדמיה פנו במאמר מעל דפי הניו יורק טיימס וקראו לבטל את הזמנת ראש הממשלה לנאום.
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי?" תהה ברל כצנלסון. נראה שהסילוף הזה קיים גם היום ואין זו מקריות שאנשים שמשתייכים לאותה אידאולוגיה פוליטית קיצונית משתמשים באותן פרקטיקות מן המאה ה-19. קללת הגלות קיימת גם במדינת ישראל הריבונית.
הכותבת חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי