"אמר ליה רב חסדא לאבימי: גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין, ואנן חמשה תנן, ולא ידעינן מאי קאמרינן" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יד עמוד ב).
לאברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה שלו, משתי סיבות: ראשית, העולם בתקופת אברהם היה כולו אלילי פגאני. כדי להתמודד ולא להיות מושפע מחושך מקיף כזה, צריך תורה סדורה ומעשית, אורחות חיים. ושנית, אברהם היה המאמין הראשון בא־ל אחד והיה לו תפקיד להפיץ את שם ה' בעולם. היה עליו לדעת קודם כול מה משפיע על שומעי לקחו, ומשם להתחיל את ההסברה והתיקון העולמי ארוך הטווח. עם ישראל בכל מאורעותיו התמודד מול רעיונות דתיים, פילוסופיים וחברתיים. מאז הוקמה מדינת ישראל נדמה היה שמקומם של דיונים אלו הוא בשדה הפוליטי, וששאלות ציבוריות שונות אינן משפיעות באופן ישיר ומיידי על החיים.
מאז טבח שמחת תורה, שהתרחש לא בגלל מחסור בטנקים או מטוסים, טכנולוגיה או תקציב ביטחון, ואפילו לא רק בגלל הערכת מודיעין שגויה, אלא בגלל תפיסות רעיוניות, מוסריות וערכיות שקרסו, רבים מבינים שבכוחו של רעיון גם להשחית, שאם לא מתמודדים איתו כראוי תגיע דפיקה רצחנית על דלת הממ"ד. מכיוון שההשלכה היא כה קשה, וההבנה שהמדינה לא תמיד תגן עלינו פיזית ולא רעיונית, עלינו להתמצא במרחב האכזרי והסוער, ואם יהיה בכוחנו, אף להשפיע על עמנו ב"סור מרע ועשה טוב".
הרוח השלטת בעולם המערבי ובישראל היא התפיסה הפוסט־מודרנית הפרוגרסיבית שמזכירה קצת עבודה זרה: אמונה עיוורת, עדריות, קנאות ואדיקות משחיתה. חווינו עוד לפני המלחמה אנרכיה וכאוס, תוך עידוד סרבנות והמרדה. קדיחת חור בספינה של כולנו למען רעיונות מוסריים כביכול כמו 'דמוקרטיה', 'חופש' ו'שוויון' הנישאים לשווא. האלימות הליברלית הזאת, שבאה לבטל את רצון העם (כפי שבא לידי ביטוי במשחק הדמוקרטי בבחירות) ושהגיעה לשיא בסערה בתפילת יום כיפור בתל אביב מחייבת התמודדות שורשית, הואיל ומדובר בהתנגשות חזיתית, החוזרת ונשנית, בין ערכי היהדות לבין נושאי דגל הפרוגרס ברחוב או במוקדי הכוח המקולקלים: מערכת המשפט, האקדמיה, צמרת מערכת הביטחון שכשלה בדיוק בגלל אותה התפיסה, התקשורת הממסדית ועוד.
חובתנו להציע ולדרוש פתרונות ציבוריים ופוליטיים כפי שאנו עושים בארגוני החברה האזרחית הנסמכים על תמיכה ציבורית של יהודים האוהבים את יהדותם, אך יש גם לרכוש כלים רעיוניים ומעשיים להתמודדות אישית מול ההשחתה הפרוגרסיבית, החודרת אלינו לפעמים גם לבית ולמשפחה, לבית הכנסת, לבית הספר, לקהילה ואף ללב או למוח פנימה.
אתן שתי דוגמאות: קבוצות הוואטסאפ 'סוללים דרך' המכילות כרגע יותר מ־10,000 חברים, ובהן עולה פוסט יומי המנתח את המניפולציות התקשורתיות, את הנדסת התודעה ואת השמדת הערכים שעושים בשמאל לציבור. יצירת תובנה עקבית כזאת משפיעה ומעניקה חיסון תודעתי ופוקחת עיני עיוורים לציבור רחב. הדוגמה השנייה היא בחוויה האישית שלי. במסגרת קורס הכשרה לצעירים שערכנו בארגון חותם, ביקרנו גם באחד הקיבוצים החרבים בעוטף עזה בליווי יהודי תושב המקום ששרד את הטבח הנורא. בחרדת קודש פסענו על האדמה הקדושה הספוגה בדם אחינו ואחיותינו הקדושים הי"ד. המלווה, איש שמאל, ציין למרבה הזעזוע שגם לאחר הטבח הוא ימשיך מבחינתו להסיע את ילדי עזה לבתי חולים ישראליים ולשאוף ל"שלום" עם ערביי עזה. ראינו בעינינו הן את החורבן הפיזי והן את החורבן הרעיוני (שלא יודע כלל להתייחס לאויב כאל קולקטיב) הכרוכים זה בזה.
התיקון יתרחש מתוך עיסוק באמת, בזהות ובאחריות המוסרית לעשות צדק, שלושת היסודות שבהם התפיסה הפרוגרסיבית כופרת.
הנביא יחזקאל (פרק לג) מתאר את הצופה הרשלן שלא הזהיר את העם מהסכנה ונושא באחריות איומה: "והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבוא חרב ותיקח מהם נפש הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרוש". התרענו גם ימים לפני הטבח, וקולנו נשמע כקול קורא במדבר. כאן חייב לבוא תיקון ציבורי־תפיסתי, שלמשל לא רק מעודד גיוס לצה"ל עם מוטיבציה גבוהה, אלא גם עם אידאולוגיה מוסרית־יהודית חזקה ולא מתנצלת, ממנה יונקת המוטיבציה של "הבא להורגך השכם להורגו" ושל "והיה מחניך קדוש".
יעסקו נא במלאכת קודש קיומית ובתשובה ציבורית זו ההורים, המחנכים, הרבנים, המדריכים, הכותבים וכל אנשי ההשפעה, משולחן השבת המשפחתי ועד עמדת הדרשן בבית הכנסת. ייתכן שבתחילת הדרך, החלוצים שבנו שכבר "עדכנו גרסה" ויצאו לקרב הרעיוני, חשים בודדים, קצת כמו אברהם אבינו, שניתץ פסלים ואלילים ישנים ועמד בסכנות ואיומים, אך ידועים דברי רבי נחמן מברסלב שאומנם "אחד היה אברהם", כפי שאומר הנביא יחזקאל ממש באותו הפרק, אך דווקא משום כך הוא לא חשש ולא נרתע, כי ידע שהעובדה שהוא יחידי בתוך עולם של שקר מטילה עליו את חובת הפצת האמת, המביאה לחיים ושלום.
הכותב הוא מנכ"ל הארגונים חותם ותורת לחימה