כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה- אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא!"
הגמרא בסנהדרין אומרת בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. אז הבה נדרוש מעט ואולי נקבל שכר...
הבן סר מן הדרך, יש בו עקשנות ומרדנות. סורר מלשון לסור מדרך הטוב. 'ומורה' מלשון מרי. ויש אומרים מורה, היינו שמורה לעצמו דרך אחרת: ועוד אמרו חכמינו, סורר ומורה - סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו. סורר על דברי תורה ומורה על דברי נביאים וכתובים: סורר על דברי עדים ומורה על דברי הדיינים:
אליבא דאמת, שואל הבן: לא ברור לי למה אתם נטפלים אלי? וכי היכן הזהירה התורה שאסור לאכול בשר או לשתות יין, יתר על שיעור מסוים?! הרי האכילה והשתייה כשלעצמה, אין בה כל עוול? מהי העברה ואיה סעיפיה? גם הורי הבן מתקשים. כיצד זה שבננו זה למרות ששנים עמלנו וגידלנו אותו, אין הוא שומע בקולנו, לא בקול אביו ולא בקול אמו? ובכלל מצבו הנוכחי איננו באשמתנו, איפה כתוב בתורה שאנחנו צריכים לא רק לגדל אותו אלא גם לחנך אותו? אולי ללמדו תורה, ניחא, אבל לחנך, מנין?
יתר על כן קשה לכולנו, כיצד ילד טוב ירושלים, 'האידיש אקינד', מגיע למצב שכזה, ואיך אפשר למנוע מילדים אחרים להגיע למצב הזה?
דומה שהספורנו, הגם שאינו עונה לשאלה כיצד התדרדר אותו בן סורר ומורה, קולע הוא למצבו הנפשי של הבן הסורר ומורה, והוא היותו במצב של אבדן תקווה. המילה "סורר" מבטאת הסרת תקווה ומחשבה שאי פעם יחזור מדרכו הרעה וישוב בתשובה. תפש אותו יאוש מלשוב לדרך הישר, ולכן שותה הוא ומשתכר כדי לברוח מהמציאות בה הוא מצוי, זולל בשר וסובא יין. אדם עם דיכאון קיומי החווה תחושה ממושכת של חוסר תקווה וקושי למצוא משמעות בחייו. סימפטומים הפוגעים באורח חייו ומשאירים אותו מבודד וגם מיואש.
נמצאים אנו בחודש הרחמים והסליחות. ימים של תשובת היחיד והכלל לבורא עולם. לא בכדי עוד בטרם נברא העולם, ברא הקב"ה את סוד התשובה, אומר מרן הרב קוק ב'אורות התשובה', שהתשובה מחברת ומביאה את האדם לעוז ושמחה. בניגוד לתפיסות המקובלות שהתשובה קשורה לצער, עצבות, דכדוך וחולשת נפש, אומר הרב קוק התשובה מלווה בעוצמה ובשמחה, אדם כשלעצמו, בעצמיותו, הינו טוב, ולכן התשובה קוראת דרור לעצמיותו של האדם, ומשחררת את רוחו מהשעבודים שאליהם מצא עצמו משועבד.
בחז"ל בן סורר ומורה מוגדר על פי הפסוק במשלי 'אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן, בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ ' [ כ"ג, ב] היינו, שחטאו מתבטא בהפרזה באכילת בשר ובשתיית יין לשכרה.
אך עדיין השאלה במקומה. היכן נאסרת הפרזה באכילת בשר ושתית יין? יתר על כן, הרי אדם עתיד ליתן דין וחשבון על מה שלא נהנה בעולמו של הקב"ה? מסביר הרמב"ן שכאשר אדם נמשך אחר תאוותיו באכילה ובשתייה, כשהוא זולל וסובא, עובר הוא על מה הציווי המייחד את עם ישראל - 'קדושים תהיו' [ויקרא יט, ב]. וגם על האמור בפסוק בדברים 'ואותו תעבודו ובו תדבקון' [יג, ה], בו נצטווינו לדעת את השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה', ובוודאי שדרכו אינה דרך ה' ורחוקה מרצונו.
לדעת ספר החינוך, יש בהיגררות אחר התאווה, אף בדברים המותרים, מצות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" [במדבר טו, לט]:
המדרש דברים רבה, מסתפק בתאוות הבן לבשר ויין, וטוען שזו נגררת מהתנהגות ועברות קודמות שאירעו במשפחתו. [פרשה ו סימן ד]. בן עזאי אומר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, כיצד? כתוב למעלה [כא, י-יא] 'כי תצא למלחמה... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, וגו'. אמר הקדוש-ברוך-הוא: אף על פי שהתרתי לך לשאת את אותה יפת התואר במלחמה, אמרתי לך 'וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה', כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה לנפשה. ואם לא עשית כן, אומר הכתוב [כא, יח] 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה'... צפוי אתה לבן סורר ומורה שלא ישמע בקולך. עבירה גוררת עבירה.
בכיוון זה אומר בעל הטורים בתחילת כי-תצא [ כ"א ט"ו] בעניין איש הנושא שתי נשים ועם הזמן האחת נשארת אהובה והשנייה נעשית שנואה עליו. אומרת התורה שאם היה הבן הבכור לשנואה, אינך רשאי להעדיף את בן האהובה על פני בן השנואה, בענייני ירושה. סמוך לכך מופיעים הפסוקים על בן סורר ומורה. אומר בעל הטורים: הואיל והוא בן השנואה, נעשה אותו בן, סורר ומורה.
באשר לשאלת ההורים כיצד זה קרה דווקא לנו? ובכלל, מהי אשמתנו, וכי איפה כתוב בתורה שאנחנו היינו צריכים לחנך את בננו זה? אולי כאבא מחויב אני ללמדו תורה, אבל לחנך, מנין החובה? ופעמים תולים ההורים את מצב הילד במצב בריאותם מבחינה גופנית שבגינו לא יכלו להתפנות ולחנכו כראוי.
אומרת המשנה בסנהדרין [ח, ד] שתנאים הכרחיים למציאות של בן סורר ומורה, הינם שעל ההורים להיות שלמים בגופם ולא להיות חסרים אבר אחד, ולא חיגרים ולא אילמים, ולא סומים, ולא חרשים. ועוד כהנה וכהנה תנאים. לע"ד מן המשנה עולה, שאל להם להורים לחפש ולתלות את הכשל החינוכי בפגם גופני כזה או אחר שבאחד מהם, עליהם לתור ולחפש בפגם הרוחני שבהם. בדוגמה שנתנו הם לילדם בהתנהגותם, באמון שנתנו בו ובאהבה שהקרינו כלפיו. 'כי האדם עץ השדה', צמיחתו תלויה רבות בערוגה בה הוא גדל. בהתאם לכמות ההשקיה ובהתאם למינון הדישון ואיכותו אותו קיבל לאורך שנות ילדותו ובחרותו.
מחלוקת היא במסכת ברכות האם בברכות התורה, ברכת 'והערב נא' הינה ברכה בפני עצמה או ש'וו' החיבור מחברה עם הברכה הראשונה. העיר על כך מו"ר הרב אשר שליט"א, לא בכדי יש כאן 'וו החיבור', כי כדי שיתקיים 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך', והם לא ילכו חלילה בכיוון דרכו של בן סורר ומורה, על האבא הלומד תורה להאהיב את לימוד התורה על בניו וללמוד מתוך שמחה על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. הדוגמה שעומדת לנגד הנער היא זו שתביאו אותו בעז"ה לגדול בדרך התורה והמצוות מבלי לסרור את הדרך.
מחדד את הדברים ה'חתם=סופר' במסכת חולין [קמב א] באומרו שהתשובה לשאלת התדרדרות הנער נמצאת בפסוק עצמו. אומרים ההורים לבית הדין: בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. הפשט הוא שאין הוא שומע בקולם. אבל ניתן לפרש, אומר החת"ס, שאיננו שומע את קול אביו ואת קול אימו. אין הוא שומע את קול אביו בשעת לימוד התורה. אין הוא שומע את קול הערכה והאהבה שרוחש האב לבנו בשעת הלימוד בצוותא, ולכן אין הוא מרגיש את מתיקות התורה. כך גם אין הוא שומע את קול אימו, כששופכת היא שיח בפני בורא עולם. אין הוא שומע את תחנוניה בעת הדלקת נרות שבת. 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך'. בילדותו לא שמע את הוריו אומרים אתו מדי בוקר 'מודה אני לפניך'. ראויה היא הדוגמה עליה יגדל הנער, כגישת בעל ה'אגלי טל' בהקדמתו, שלימוד תורה צריך להיות מתוך שמחה ומתוך השתעשעות בדברי תורה.
אך עדיין מתקשים ההורים - 'מצות חינוך זו מנלן'? שורש המצווה הוא מן התורה ונלמד מדבר ה' לאברהם אבינו: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. למדים אנו מכאן שרצון ה' הוא שכל אחד יחנך את בניו לאהבה וליראת ה'. מנימוק דומה מחויבים כל בן ובת לא רק בסיוע להורה באכילה ושתיה, אלא בכל דבר, כי זה רצונו של ה' יתברך. וכהגדרת ה'חזון-אי"ש' שיש ללמוד את מצות חינוך ממצות 'ושננתם לבניך', כי כשם שמצווה האב ללמד את בנו תורה, מצווה הוא לחנכו לאהבת ה' ושמירת מצוותיו וכאמור במסכת יבמות 'כל האומר אין לו תורה, אפילו תורה אין לו'. [יורה-דעה סימן קמ"ט]
בן סורר ומורה, הגם שלא היה ולא נברא, יכול שיתרחש לא רק במשפחה, אלא גם בקנה מידה לאומי. זאת, אם וכאשר דור מייסדים, הגם שהינו בעל זכויות רבות ומניות יסוד, יוצא למלחמה פנימית נגד 'אויביו', אחיו, כשהוא מרוקן את שקו מכל דבר המריח יהדות, ומנסה לרוקן את שקי אחיו ממטענם, יש ודווקא ריקון השק והשלת הדת מהווים את הדרייב, את הדחף, לייסד מדינה חופשית, נקייה ממטעמי תוכן השק, גם אם השק מכיל מסורת בת אלפי שנים. או אז, מוצאים את עצמם בני דור הבנים, לא רק עם שק מרוקן כאבותיהם אלא ללא שק ואף ללא שארית ריחותיו ובשמיו. באופן טבעי דור בנים זה, סורר ומורה בדרך ה', ומוצא עצמו כדברי הספורנו, מיואש וחסר תקווה. כל שנותר לו ומה שמניע אותו זו הסיסמה 'אכול ושתה היום, כי מחר נמות', ובלשון הפרשה, מנצל הוא את עתותיו להיות 'זולל וסובא' וסופו שיוצא לפרשת דרכים, לכיכרות, ומלסטם את הבריות בשלטי סרק. או אז, אחיו מתפללים לתשובת הכלל. שכולם, הם ואחיהם התועים יזכו לגלות את כח התשובה, יצאו מהדיכאון הקיומי, וישובו לעצמיותם. וד"ל.
אומר מרן הרב קוק זצ"ל, שתשובת הכלל בישראל , הינה תהליך התחייה שעובר עם ישראל בשיבתו לארצו ולתרבותו המקורית. תהליך זה הוא חלק מתשובת העולם כולו אל מקורו. ומעין זה כותב הרב באיגרתו אל הרב חרל"פ [איגרת שעח ב].