נמצאים אנו כבר כמעט שנה במלחמה קשה על הבית, מלחמה שגם הוותיקים שבנו יסכימו לומר שלא ראינו כמותה בכל שנות קיומה של המדינה. כשאדם מגיע למציאות חיים שאיננו רגיל לה, הוא מתבלבל ומתקשה למצוא את מקומו ואת הדרך הנכונה. הוא נדרש לחשב מסלול מחדש ולברר מה עליו לעשות במציאות החיים החדשה, ואם הדבר נכון ביחיד, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים ביחס לעם ולאומה.
והנה מגיעה לה הזדמנות בדמות פרשת השבוע שלנו, כי תצא, העוסקת בפתחה בענייני מלחמה. התבוננות בפסוקים אלו יכולה ללמד אותנו הרבה על הגיבורים המסתובבים סביבנו, כמו גם על ההבדל החד כתער בין צבא ההגנה לישראל לבין אויביו הרשעים, ועל הדרך שעלינו לבחור בה. התורה פותחת בדין "אשת יפת תואר", שאחד מן הדינים המוטלים עליה הוא להחליף את "שמלת שביה", שלבשה בשדה הקרב, לבגדים פשוטים. רבים מהמפרשים שואלים ומנסים לברר מה לשמלה בשדה הקרב, שכן מדובר בלבוש שבכלל לא תואם את אבק הסוסים ורעם התותחים, ודווקא התשובה לשאלה זו יכולה ללמד אותנו כלל ויסוד חשוב ביותר.
הנצי"ב מוולוז'ין מנסה לברר כיצד בדיוק נראה שדה הקרב העתיק, שבו התקיימה המלחמה המתוארת בפסוקים הראשונים בפרשת כי תצא. הוא מסביר שבעבר היו שתי אפשרויות למקום שבו תתרחש המלחמה. הראשונה היא בעיר מרכזית שסביבה הוטל מצור עד לכניעתה בשל מחסור במזון ובמים. את האפשרות הזאת הוא דוחה, מכיוון שאין כל היגיון בכך שתימצא שם אישה לבושה בבגדים מהודרים בזמן שהעיר כולה נמצאת במצור קשה, ולכן הוא פונה לאפשרות השנייה.
המקום השני שבו התרחשו מלחמות העבר, כמו המלחמה של תחילת פרשתנו, הוא שדה הקרב כפשוטו, בשדות, בגבעות ובהרים שמחוץ לערים. בשדה קרב זה נתפסה אותה אישה, אולם כאן עולה שאלה אחרת, קשה לא פחות: מדוע שאישה תצא בלבוש מהודר, בשמלות ובתכשיטים, למקום שמתרחשת בו מלחמה?
התשובה לשאלתנו האחרונה מובילה אותנו לתפיסת עולם שלמה המבדילה בין המטרה ואופי הלחימה של חיילי צבא ישראל, לבין אלו של הצבאות והאויבים שכנגד. הסיבה שאשת יפת התואר נמצאת בשדה הקרב של אומות העולם היא שכך הם נהגו ועשו כדי לחזק ולדרבן את חייליהם להיות גיבורים ואמיצים, כשידעו שניצחונם בקרב יוביל אותם לחזור אל בתיהם כגיבורים מהוללים ו"יזכו" להערצה ולהערכה מאותן נשים שחוללו בשמלות בגבעות מסביב. ובמילים אחרות, חיפוש ה"אני" העצמי, האגוצנטרי, הוא שמוביל את חיילי האויב לפעול בגבורה.
לא כן ישראל, אשר בעת יציאתם לקרב היו מניחים מאחוריהם את כל עולמם האישי והפרטי, ובתקופות מסוימות כבימי דוד המלך, היו נותנים גט כריתות לנשותיהם מתוך התרכזות בחיי האומה והכלל ושמים את עולמם האישי והפרטי במקום משני. בשונה מהגויים, שמטרתם נבעה מתוך חיפוש אחרי טוב והעצמה אישיים, חיילי ישראל הלכו בדרך אחרת לחלוטין, וחיפשו את ניצחונה של האומה.
ואם עד כה דיברנו בלשון עבר, הרי שיש לפקוח את העיניים סביב ולראות את הדברים לנגד עינינו. מפקדים ולוחמים, חי"רניקים, שריונרים, טייסים, אנשי מודיעין, לוגיסטיקה ושאר נושאי תפקידים יקרים וחשובים משאירים מאחוריהם כבר כמעט שנה שלמה משפחה, נשים, ילדים ולעיתים גם נכדים. הם עוזבים עסקים שלא בטוח שיוכלו לחזור ולהשתקם, תינוקות שהם בכלל לא מכירים, ונשים גיבורות שמנהלות את הבית בדרך שאינה דרך, והכול מתוך תפיסת העולם שעולה מפרשתנו - לעשות הכול כדי לשמור על הבית ולראות בתקומת עם ישראל בארצו.
הכותב הוא אב בית דין בבית הדין לממונות "ארץ חמדה" וראש בית המדרש מבקשי פניך, ירושלים