השבוע לפני שנים רבות הלכו לעולמם שני כהנים גדולים, הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק שנפטר בד' אלול תרפ"ו, והרב אברהם יצחק הכהן קוק שנפטר יום קודם בשנת תרצ"ה.
בדומה לראי"ה קוק, גם הרב מאיר שמחה היה מתומכי ההתיישבות בארץ וסבר שמאז הצהרת בלפור סר חששן של שלושת השבועות המונעות את ההתיישבות בארץ. אולם, אבקש לציין למחלוקת מרתקת בניהם, הקשורה למלחמה בה אנו מצויים, ובה אנו עדים לגילויי מסירות נפש עילאיים של כוחות הביטחון.
הפוסקים נחלקו בשאלה האם אדם מחויב או רשאי להיכנס לספק סכנה עבור הצלת חירו שנמצא בסכנה ודאית? לדוגמה, אדם הרואה את חברו טובע בים הסוער האם הוא חייב לקפוץ לים ולהציל אותו ובכך הוא מכניס את עצמו לספק סכנה?
שאלה זו מעמתת בין שני ערכים - בין החובה להציל את חברו מסכנה ודאית, 'לא תעמוד על דם רעיך', לעומת החובה האישית המוטלת על האדם עצמו להישמר מכל סכנה, שנאמר 'וחי בהם' וכפי שלימד רבי עקיבא "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ - חייך קודמים לחיי חברך". יתכן ומדובר על מחלוקת התלמודים, שכן בירושלמי (תרומות ח, ד) מתואר שריש לקיש הסתכן עבור הצלת רבי אימי שנתפס ע"י שודדים, ובטעם הדבר ביאר הרב יוסף קארו (ב"י, חו"מ תכו; כס"מ, רוצח א, יד) שבמקרה ואדם נמצא בסכנה ודאית וחברו רק בספק סכנה אז אין ספק מוציא מידי ודאי.
לעומת זאת בבבלי (נדה סא ע"א) מתואר שבני הגליל נחשדו שהרגו אדם ובאו לרבי טרפון שיחביא אותם בביתו, והוא סירב. את סירובו ביארו התוספות בשם השאילתות, שחשש שאם הוא יחביא אותם יתכן והוא ייתפס. מבואר שאין לאדם חובה להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו שנמצא בסכנה ודאית. לאור דברי הבבלי כתבו הפוסקים שזו הסיבה שהרמב"ם, הטור והשולחן-ערוך לא חייבו להיכנס לספק סכנה עבור הצלת חברו שנמצא בסכנה ודאית, משום שהלכה כדברי הבבלי ולא כירושלמי.
למעשה, מרבית הפוסקים צידדו כדעה זו שאין חיוב, אך בשם הרב חיים סולובייצ'יק מובא (נפש הרב, קסו) שבעת מגיפת הכולרה הורה לכל האנשים הבריאים לעזור לחולים, אף שיש בכך כניסה לספק סכנה, שכן הוא סבר כדעת הירושלמי שאדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת חברו המצוי בסכנה ודאית. יש להעיר, גם לשיטת רוב הפוסקים שאדם לא חייב להיכנס לספק סכנה עבור הצלת חבירו, מכל-מקום אם עשה כן נקרא 'חסיד'.
עד כאן היה הדיון בהצלת יחיד, אך האם יהיה דין שונה בהצלת כלל ישראל? הרב מאיר שמחה סבר שאין חובה לאדם להיכנס בספק סכנה עבור הצלת כלל ישראל, ובספרו משך חכמה (שמות ד, יט) הוכיח זאת ממשה רבינו ששהה במדין ואז אמר לו הקב"ה: "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ". מדוע האפשרות של משה לחזור למצריים היא דווקא משום שמתו כל האנשים המבקשים להורגו, הרי הסיבה שצריך לשוב למצריים היא כדי להציל ולגאול את עם ישראל? מכאן הוכיח הרב שאם המבקשים להורגו היו בחיים, משה לא היה מחויב להיכנס לספק סכנה גם כשהמטרה היא הצלת כלל ישראל.
בספרו אור שמח (רוצח ז, ח) הביא הוכחה נוספת לכך מהמשנה (מכות ב, ז) שרוצח בשוגג הנמצא בעיר מקלט אינו יוצא משם לעולם "ואפילו ישראל צריכין לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר אשר נס שמה, שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", ואם יצא ופגע בו גואל הדם והרגו אינו חייב עליו. מכאן הוכיח הרב מאיר שמחה, שאין לאדם חובה להיכנס לספק סכנה אפילו אם הוא שר הצבא של ישראל ויציאתו נדרשת עבור הצלת כלל ישראל. נמצאנו למדים שהרב מאיר שמחה משווה בין הצלת יחיד להצלת כלל ישראל, ולדבריו אין חיוב להיכנס לספק סכנה עצמית עבור הצלת יחיד ואף עבור הצלת כלל ישראל.
אולם, רבו הם החולקים שטענו שגם אם אין חיוב להיכנס לספק סכנה עבור הצלת היחיד, מכל-מקום יש חיוב להיכנס לספק סכנה עבור הצלת כלל ישראל. הם דחו את הראיות של הרב מאיר שמחה בצורות שונות, והביאו ראיה מפנחס שנכנס להרוג את החוטאים בבעל-פעור וכך הציל את כל ישראל, ומאסתר המלכה שנכנסה למלך שלא כדת עבור הצלת כל ישראל.
ההבחנה בין דיני היחיד לדינים הנוגעים לכלל ישראל, מצויה בדברי הראי"ה קוק (משפט כהן, קמג) שביקש למצוא מקור להבחנה זו ולחובה למסור את נפשו עבור הצלת כלל ישראל, שהרי רק בשלוש עבירות חמורות אומרים 'ייהרג ואל יעבור' וביתר דיני התורה נאמר 'וחי בהם', א"כ מה המקור לחיוב מסירות נפש עבור הצלת כלל ישראל? לדבריו, המקור ממנו יש ללמוד הוא דיני המלחמה, שם אין 'וחי בהם' שהרי יוצאים ישראל אף למלחמת הרשות בידיעה ברורה שרבים לא יחזרו ממנה, "ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה? אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני". ומוסיף הרב קוק: "ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה... שהם אינם עפ"י גדרי התורה של הלכות יחיד... ומהם ג"כ דיני המלחמה... ואי-אפשר ללמוד מזה למקום אחר".
לאור זאת שיש ללמוד מדיני המלחמות שיסודן מהלכות ציבור ובהצלת כלל ישראל, פסק הציץ-אליעזר (יב, נז), שחובש קרבי בעת מלחמה מחוייב להיכנס לספק סכנה להציל את חברו מסכנת מוות ודאית: "כשם שהכלל של וחי בהם לא חל במלחמה, כך הכלל של חייך קודמים גם-כן לא חל במלחמה, אלא כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו, ונכנס זה גם-כן בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה".
נמצאנו למדים על מחלוקת בין שני כהנים גדולים שיום פטירתם זה לצד זה, שנחלקו בשאלה מהותית, אשר את הכרעתה מצאנו בדברי הרב יצחק הרצוג (היכל יצחק, או"ח לט): "ואין ספק שהצדק עם הגאון הכהן הגדול מאחיו רא"י קוק ז"ל, שבנוגע להצלת כלל ישראל, הכל מודים שחייב להעמיד עצמו בסכנה. וכך הדעת דעת תורה נוטה בהחלט".