אם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר

בשבוע האחרון הפך בית החולים להיות הבית השני שלנו. דלקות ריאות של הילדים וסיבוכים נלווים נוספים למיניהם הפכו את האשפוז לממושך ולמאתגר במיוחד.

גם השורות הבאות נכתבות מתוך המחלקה בבית החולים, בשעה מאוחרת בלילה (או מוקדמת בבוקר, תלוי איך מסתכלים...) כשברקע מכשירים מצפצפים והצוות הרפואי המסור עובר מחדר לחדר כדי להגיש עזרה.

בית חולים הוא בית ספר טוב לחיים, שרצוי להיכנס אליו מדי פעם כדי ללמוד שיעור או שניים על המובן מאליו שסובב אותנו ושראוי להודות עליו מאוד. גם בלי שחווינו נזק כלשהו. על אחת כמה וכמה כאשר מבינים פתאום כמה המובן מאליו הזה איננו מובן מאליו כלל ועיקר.

דווקא בגלל כל השבוע המאתגר הזה ברמה האישית, הכתבה של העיתונאים עמית סגל ובן כספית מתוך אגף השיקום בשיבא, תל השומר, שפורסמה השבוע, גרמה לי להבין עוד יותר, בפעם המי יודע כמה, איזה דור מופלא צמח וממשיך לצמוח כאן.

בתחילת הכתבה מובא הסיפור מעורר ההשראה של סמ"ר ארי שפיץ, בן 22, לוחם בגדוד צבר בחטיבת גבעתי שנפצע קשה בקרב בזייתון, בהתפוצצות מטען בפתח פיר מנהרה. החיוך והארת הפנים שלו, עלולים לגרום לצופה להתקשות להאמין שארי איבד בפיצוץ את שתי רגליו, יד אחת והיד השנייה שלו נפצעה. "הייתי במצב אנוש שלושה שבועות נלחמו על החיים שלי... כשנכנסים, נכנסים במחשבה שמוכנים להקריב..."

בפתק שכתב להוריו, ושהיו אמורים להקריאו אם חלילה ייפול, כתב: "אני נכנס לעזה. אני נכנס עם עבר ועבור העתיד. אני נכנס עם כאב בטן וחיוך גדול. עם כל מה שספגתי מהוריי ומשפחתי במהלך השנים בהן אני חי. אני נכנס עם מה שלמדתי מרבניי וחברי בישיבה. אני נכנס למען הנרצחים בעוטף. אני נכנס עבור העם שלי שקיים כבר אלפי שנים על מנת שיתקיים גם עשרות אלפי. אני נכנס בשם השם. ארי".

כשעמית סגל סיים להקריא את השורות המצמררות האלה אמר בן כספית: "צריך ללמוד את זה בתוכניות הלימודים".

מלחמה על הבית

המלחמה הזאת מביאה לפריים־טיים, כמעט ערב ערב, דיבורים וסיפורים שיכולים לפרנס דורות של לוחמים. סיפורים שמותירים אותך בפה פעור ובהשתאות מוחלטת. לשאלתו של עמית סגל אם זאת התלהבות נעורים שכזאת, השיב ארי: "כל חייל שנכנס בא ואומר זאת ההזדמנות שלי להקריב את החיים שלי... אתה לא חושב על כלום. אתה חושב על ה־7 באוקטובר. אתה חושב על השואה".

לשאלה מה הייתה תגובתו לדברי הרופא שמבשר לו שאיבד את שתי רגליו ויד אחת, משיב ארי בשיא הפשטות: "וזהו?" לעיתונאים הנדהמים מהתשובה הוא מסביר בחיוך: "אני אומר: אם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר".

אתה עוד לא מעכל את מה שראית ומתחיל סיפור מדהים נוסף, והפעם של רס"מ במילואים חיים גל אוטוצ'י, בן 38, אבא לשלושה ילדים, מחטיבת אלכסנדרוני. הוא כמעט איבד את הרגל לגמרי מרסיס של גראד שפגע בו ונעצר מילימטר מהעורק הראשי. סגל שואל אותו: "כשאתה יוצא למלחמה בתור מילואימניק, לא כמו הסדירים, עוד לא עברו בחיים הרבה, אתה לוקח בחשבון דבר כזה?" וחיים משיב בשיא הביטחון: "בטח. אתה לוקח בחשבון גם שלא תחזור".

ואז, אחרי תיאור המורכבות של תהליך השיקום המפרך, סגל שואל: ועכשיו, אתה חוזר ל־7 באוקטובר, ואומרים לך שאתה תיפצע..." אבל הוא לא מצליח לסיים את המשפט וחיים חותך אותו: "קופץ עוד 20 פעם. זאת מלחמה על הבית". סגל מאתגר אותו: "אבל הבית שלך לא פחות חשוב". וחיים מאתגר בחזרה: "הבית שלי חשוב אבל אם אנחנו לא נילחם שם, לא יהיה, אתה יודע, בית שיהיה חשוב..."

באחד מקטעי הכתבה אומר בן כספית לאחד המרואיינים: "תגיד, השיקום הזה, זה נראה כאילו מקום לא אמיתי. טוב מדי מכדי להיות אמיתי. זה כאילו אתה בא לפגוש אנשים מוכי גורל ואתה מתעודד פה".

לקראת סיום הכתבה, ד"ר יורם קליין, מנהל היחידה לטראומה וכירורגיה קריטית בביה"ח שיבא, שטיפל במאות פצועים, אומר: "הם פי מיליארד יותר טובים מאיתנו, מוכשרים מאיתנו, יותר ערכיים בצורה מופרעת... האלה שהגיעו בהכרה, השאלה הכי נפוצה שלהם זה מתי הם יכולים לחזור. הדור שלנו חייבים להם התנצלות גדולה על כל מה שאמרנו עליהם. כמו שמישהו אמר: אנחנו צריכים להיות ראויים להם".

ולא לפחד מהפחד

כאשר אני רואה ושומע את הסיפורים האלה, אני לא יכול שלא לחשוב מייד על מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שסיפורים מעין אלה, היו מסופרים אצלו כחלק בלתי נפרד מהשיעורים. על ידי הסיפורים, המחיש את משמעותה של סגולת ישראל המפעמת בכל חלקי עמך ישראל, ובנוסף לכך – שהמסירות במלחמה יכולה לנבוע מקשר אל הבית וממערכת גומלין של נתינת כוחות הדדית. וכך כתב בספרו "תשובה חיים", בפרק המוקדש לפרשת כי תצא ולמלחמה בפרט:

"ככל שירבו בתים שבהם ההתחדשות והשמחה לא ישמשו רק גירויים זמניים לסיפוק האנוכיות, ותרבה הטהרה הפנימית – כך תגדל הפתיחות אל הכלל, והמוכנות להיות שותפים במשימות שהיקפן ואיכותן אינם נמדדים רק על פי המבט האנושי החלקי".

"בכיוון זה אפשר להבין את הדרכתו של מורה נבוכים ומחבר הי"ד החזקה, באומרו כי היוצא למלחמה, "ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה" – ומהי אותה הישענות? האם יחפש רק את השלווה והמנוחה ויהיה תלוי רק בתוצאות? לא, אלא ידע שעל יחוד השם, הוא עושה מלחמה".

"רמב"ם מדבר אפוא על המטרה הפנימית של היציאה למלחמה בשעת הכרח, שהיא המשענת האמיתית, הנותנת כיוון ונוטעת כוחות באדם. ולכן – ישים נפשו בכפו, לא ירא ולא יפחד.

האומנם אין מקום לחששות בקרב שכזה?! אלא שהאדם המחובר למטרות החיים, הריהו חי למענן, ולפיכך, בשל התקרבותו לערכיו, מוכן הוא להקריב למענן. משום כך – יתגבר על החששות. אדם כזה לא יהפוך את אהבתו לעצמו ולמשפחתו לחוצץ בפני מטרת המלחמה, שהרי "על יחוד השם" היא גם הנקודה הפנימית של הבניין המשפחתי. ואם כך, המחשבה על הבית רק תוסיף כוח לשותפות עם המשימה הציבורית.

החזרה בשלום אינה אפוא ערך עליון בלבד, אלא היא חלק מהותי מהחתירה אל השלמות וההתפתחות של חיי האדם, האישי והציבורי, הממלא תפקיד וייעוד".

זה הראש של דור הניצחון. ואם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר.