משחקי האולימפיאדה ביוון העתיקה, בעיר אולימפיה, נערכו כמעט 1200 שנים ברצף. עסקינן אמנם באירוע אתלטי-תחרותי אך לא פחות מכך באירוע דתי המשלב סגידה לזאוס והאלים, עם פולחן של טיפוח הגוף בהתאם לתרבות ההלניסטית, אשר במסגרתו היו המתחרים עירומים.
קיום האולימפיאדות גם בוטל מטעמים דתיים, לאחר התפשטות הנצרות ברחבי יוון, תחת שלטון רומי. קיסר האימפריה הרומית, תיאודוסיוס הראשון, אשר היה נוצרי, ביטל את האולימפיאדה בשנת 393, כי לא היה מוכן שימשיכו לעבוד את אלילי יוון במסגרת המשחקים.
בשל ההיסטוריה הנ"ל חודשו בעת החדשה המשחקים האולימפיים ביוון, וכך היתה זו אתונה שאירחה את האולימפיאדה הראשונה בשנת 1896.
אז אמנם כבר אין כיום סגידה לזאוס ואלילי יוון, וגם לא מתחרים ערומים, אבל בהחלט נותרה אותה רוח הלניסטית שמקדשת את הגוף ואת ההישגיות והתחרותיות.
מדובר ברוח שהיא זרה לרוח ישראל סבא. היהדות מתנגדת למידת הנצחנות, וכדברי רבי נחמן מברסלב: "מִּדַּת הַנִּצָּחוֹן אֵינָהּ סוֹבֶלֶת הָאֱמֶת".
עם השנים הפכו מתחרי האולימפיאדות לכאלה שמקדישים, או שמא הוריהם מקדישים, את כל ילדותם, נעוריהם ובחרותם לאימונים אינטנסיביים, עד כדי ריחוק חברתי מבני גילם ואף פגיעה בריאותית של ממש, שלא לומר נפשית. הרבה מהם מפסידים את שמחת הילדות, ואת שובבות הנעורים. הנשים אף דוחות את הקמת המשפחה והולדת הילדים, לעיתים עד לשלבים שזה הופך לבלתי אפשרי.
הספורטאים עצמם כה ממוקדים בניצחון ובשבירת השיאים, עד כדי נכונות ליטול לעיתים תרופות וסמים ממריצים בלתי חוקיים. חלק מהספורטאים הגדולים בכל הזמנים נפסלו, הודחו ונשללו מהם כל תאריהם בשל נטילת סמים, לדוגמא; רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג, והאצן בן ג׳ונסון. ואלה הם כאלה שנתפסו, וברור שהיו הרבה שעברו מתחת לראדאר הבדיקות, והישגיהם לא ממש אמיתיים.
בקיצור, העניין הפך לעבודה זרה של ממש. לא רחוק ממה שהיה ביוון העתיקה.
באולימפיאדה האחרונה היו הישגים יפים למשלחת הישראלית אבל לאור האמור לעיל לא צפיתי כלל בשידורי המשחקים וגם שמחתי היתה מועטת כאשר ישראלי קיבל מדליה, למרות הזיק הפטריוטי-לאומי שמדליק העניין. למעט במקרה אחד בו שמחתי בכל ליבי, וזה כאשר פיטר פלצ׳יק זכה במדליית הארד בג׳ודו, ומאמנו אורן סמדג׳ה היה מאושר מאד. אורן כזכור שכל ברצועת עזה את בנו בכורו הגיבור - עומר הי"ד, ודיבר בעוצמה ציונית בעת שהספיד אותו, והגיעה לו בהחלט נחמה פורתא זו.
אחר כל זאת חשוב לציין כי המשחקים הפאראלימפיים, בהם משתתפים ספורטאים עם נכויות, הן במידה מסויימת ההיפך מההלניסטיות שהמשחקים הרגילים מייצגים.
הנכים שמתחרים הם בעלי עוצמות נפשיות בלתי נתפסות, כאשר חלק גדול ממלחמתם הוא המלחמה בלקות עימה נולדו או בפציעה ששינתה את חייהם באחת. זו ׳תחרות׳ אמיתית של גוף ונפש. התעלות מעל הלקויות. כאן לא מדובר בטיפוח הגוף והישגיות לשמם אלא חלק משיקום ארוך ונפלא של הספורטאי. רוב רובם לא היו מגיעים לעסוק בספורט הישגי לולא לקותם.
אלה האלופים האולימפיים האמיתיים, והם מקור של ממש להשראה.
עמי דדאון כדוגמא, נולד עם שיתוק מוחין ונכות בארבעת גפיו. חרף זאת הוא מתאמן בשחייה מגיל שש והגיע כבר לשבע מדליות אולימפיות, מתוכן ארבע של זהב, ועוד ידו נטויה. פשוט מדהים.
אגב, הנבחרת הפאראלימפית הישראלית החלה להשתתף במשחקים בשנת 1960 ומאז קצרה 391 מדליות, מהן 133 של זהב. כנגד כך, הנבחרת האולימפית החלה להשתתף במשחקים בשנת 1952, והשיגה רק 20 מדליות, מתוכן 4 מוזהבות.
עוד נקודה למחשבה: בעוד שאצל הספורטאים הפאראלימפיים חלק נכבד מהם אלה נכי ופצועי מלחמה, אשר העיסוק בספורט הוא חלק משיקומם, הרי שאצל ספורטאים מקצועיים ישנו פטור משירות צבאי, שכן ׳תורותם אומנותם׳ או ׳ספורטאותם אומנותם׳ במילים אחרות. כלומר: אי אפשר להגיד שהעיקר לא הפך טפל, ולהיפך.