פעמים רבות אומרות לי מטופלות , שאני לא רק רופאה, אני גם פסיכולוגית. וזה נכון. שמירה על הבריאות של הגוף היא מצוה שאני זוכה לעסוק בה מעל לשלושים שנה.
אבל חלק מהשמירה הזאת כוללת התייחסות לנפש. מן המפורסמות הוא שאצל נשים, הקשר בין גוף ונפש הוא מובהק ביותר, והשינויים ההורמונליים משפיעים על כך רבות. כך גם מחלות פסיכוסומטיות [פסיכו=נפש; סומטי=גוף] שכיחות יותר בנשים.
הדוגמאות לכך רבות, ממחלות פרקים למיניהם, מחלות מעי דלקתיות , מחלות עור ביניהן פסוריאזיס, מחלות מעי ועוד. במחלות אלו, קיים נתון גופני בסיסי למחלה או לסבל, אבל הטריגר להתפרצות המחלה פעמים רבות הוא נפשי. יש לנו גוף ויש לנו נפש, והגוף הוא מכלול הכלים שנוצרנו איתם כדי לתפקד בעולם הזה. חשוב מאד לטפח אותו, לשמור עליו, לכבד אותו.
בפרספקטיבה של נצח, הגוף אינו 'אנחנו'. אנחנו זו הנפש, הגוף ישוב אל האדמה והנפש תשוב בסוף החיים אל האלוקים אשר נתנה. קיימת חשיבות גדולה לגוף כל עוד הוא מקיים את תפקידו ונושא עליו ובתוכו את הנפש שלנו, אבל קיימת חשיבות בגוף גם כאשר הוא כבר סיים את תפקידו ונפרד מהנפש.
בפרשת כי תצא מתוארת מצות קבורה. התורה מצוה לכבד את הגוף שסיים את תפקידו, ודווקא לקבור אותו באדמה. להחזיר אותו למקור. לתת לו לסיים את קיומו כשהוא מוסתר מכל אדם, לאפשר את חילופי החומרים עד שהגוף ממש מתאחד עם האדמה שאדם הראשון נוצר ממנה כמפורש בפרשת בראשית. בעם ישראל נושא הקבורה הוא בסיסי, רגשי, משמעותי. כשאנו באים לקבר אנו מרגישים כאילו הנפטר 'נמצא לפנינו' – למרות שהוא לא נמצא אתנו, שהרי הרוח שבה אל האלוקים אשר נתנה וכאן לפנינו מתחת למצבה נמצאים רק השרידים של הגוף. ובכל אופן, עם קדוש מתייחס בחרדת קודש לגוף גם אחרי שסיים את תפקידו.
יש לי אחיין שהוא רופא ועוסק כבר שנים בין השאר ב'קצירת' קרניות מנפטרים לצורך השתלתם בחיים. האם זה מותר? האם אין זה חילול המת? הכול כפוף לשאלה אם זה לצורך – ואז בוודאי שזה מותר ואף מצוה להציל ראייתו של אדם אחר, שהרי עוור חשוב כמת, ועל אחת כמה וכמה יש מצוה גדולה בשימוש בלב או ריאות של מת לצורך הצלת חיים ממש, וכן על זו הדרך. מאידך- בפולמוס על שאיבת זרע מהמת יש דיון על חילול המת. יש עוד בעיות הקשורות לשלמות המשפחה וטהרתה, אבל 'זכות המת על גופו' וחשיבות כל גופו של הנפטר גם הם מרכיב חשוב בהכרעה ההלכתית..
אנחנו נעשה הכול כדי להביא גופה של יהודי לקבר ישראל, בוודאי אחד שמסר את נפשו בעד הצלת עם ישראל. וכך נכון. זה המינימום שאפשר לגמול למשפחה שגידלה וחינכה אותו לאצילות נפש ולמסירות למען עם ישראל וארץ ישראל, וזה המינימום שאפשר לעשות עבורנו. כי כל ישראל ערבים זה לזה. אבל השאלה היא המחיר. יש לשקול היטב איזה מחיר אפשר וצריך 'לשלם' כדי להביא גופה לקבר ישראל. אנחנו נמצאים בין הפטיש לסדן – מצות קבורה כאמור היא מצוה חשובה מאוד, אבל אסור לרגישות הטבעית לנושא להוציא אותנו מהאיזון, ולהרחיק אותנו מהאמת.
הסוגיה הזאת היא רלוונטית מתמיד בימים אלו. ודוק.