בימים האלה לפני שנה לא ידענו ולא העלנו על דעתנו שבתוך זמן קצר נצא למלחמה על אויבינו, לא שיערנו בנפשנו עד כמה עקובה מדם ומזוועות תהיה ראשיתה של המלחמה הנוראה הזו, איזו אימפריה של טרור תתגלה לעינינו במרחקים אפסיים מגבולותינו, גם לא איזו אטימות נפגוש בזירה הבינלאומית כלפי מלחמתנו שאין צודקת ממנה.
איש מאתנו (כמעט) לא העלה על דעתו שעשרות מישובינו, בצפון ובדרום, יעקרו ממקומם, שעשרות אלפים יהיו גולים בארצם, ועד כמה בלתי-מוכנים במובנים הכי בסיסיים ניתפס ביום בו תיפתח עלינו הרעה. (אני כותבת "כמעט", כי אני כן הייתי מוטרדת מאד מכל אלה, וכמוני גם בצלאל, והצצה ליומן-העבודה שלי מלפני שנה חושפת פעילות אינטנסיבית מול כל מקבלי ההחלטות בנוגע לכל הנ"ל, ואף יום-עיון מיוחד שקיימנו "בין כסה לעשור" לכל חברי הסיעה שלנו על הנושאים האלה ממש, כדי שלפחות הם ידעו ויבינו את חומרת המצב).
וכשהרעה נפתחה עלינו, רעה במלוא עוצמתה, נדרשנו לקבל החלטות, בין היתר היכן לצאת למלחמה, וגם היכן לא. כי מה לעשות שאי אפשר להילחם בעת ובעונה אחת בכל החזיתות מלחמה עצימה, בטח לא עם צבא קטן ובלתי-מוכן שגם הוכה קשות כבר ביום הראשון הנורא. כמובן צריך היה להחליט גם מה לעשות באותן גזרות בהן לא יוצאים לעת עתה למלחמה עצימה, אחת מהן גזרת יו"ש שכבר היה ברור עוד לפני "השביעי באוקטובר" שהיא מבעבעת טרור מסוכן. (על הגזרה הצפונית, שחייבת לקבל טיפול משמיד-טרור, ושלא יעלה על הדעת להסתפק בה בהפסקת הירי נגדנו ולחזור לשגרה כאילו כלום, כי הטילים של חיזבאללה לא יחלידו – על כך אכתוב בהזדמנות אחרת).
היום לפני שנה ידענו קיץ של פיגועים קטלניים מאד ביהודה ושומרון: עשרות רבות של פיגועי ירי (חלקם ב"ה ללא נפגעים) לאורך כל הצירים, ירי לעבר ישובים, פיגועי חדירה לישובים, פיגועי דריסה ודקירה בצמתים. השימוש של האוכלוסיה הערבית ביו"ש בכבישים שהם עורקי החיים שלנו, הפך לאמצעי-מוביל במאמץ של אויבינו לפגוע בנו פגיעות קטלניות, וראשי ההתיישבות כולם דרשו כבר אז להחזיר את המחסומים, פשוט כדי להציל חיים.
במקביל כבר היה זה סוד גלוי, שמרכזי הערים הערביות ומחנות הפליטים רוויים בנשק, במעבדות ליצור מטענים, וגדודי טרור מאורגנים ומסוכנים פועלים בגלוי בכל ישוב ערבי, ואף מבצעים ירי לעבר ישובים משני צידי הקו הירוק, כולל ירי רקטי. גם ההזרמה המאסיבית של נשק ותחמושת דרך הגבול הירדני בהנחיה איראנית – גם היא כבר היתה סוד גלוי אצל יודעי-דבר עוד לפני פרוץ המלחמה. לצה"ל כבר היה ברור שאי אפשר להפטיר כדאשתקד, ולכן כבר הוציא לפועל את מבצע "בית וגן", מתוך הבנה שהטרור ביו"ש מחייב פעילות הרבה יותר עמוקה מאשר "כיסוח הדשא" שנעשה לאורך כל השנים מאז "חומת מגן".
כזו היתה גזרת יו"ש ערב פרוץ המלחמה, על כל אלה נוספו מראות הזוועה מעוטף עזה, שיצרו אצל 80% מתושבי יו"ש הערבים תחושות הזדהות ותמיכה ומוטיווציה לחיקוי. לכן, משהוחלט שבגזרה זו לא מנהלים לעת עתה מלחמה עצימה, ההנחיה לכחות הבטחון היתה לשמור על הגזרה שקטה ורגועה ככל הניתן, ולדכא ולמנוע את התפרצות הטרור בדרכים אחרות.
לאור ההנחיה הזו פעלו כחות הבטחון כשהחליטו, בראשית המלחמה, שתי החלטות נבונות מאד: לעצור מאות ואלפי פעילי טרור מרכזיים במעצרים מינהליים, ולחסום בתלוליות עפר חלק ניכר מהכניסות המובילות מהערים והכפרים הערבים אל צירי התנועה הראשיים של ההתיישבות ביהודה ושומרון. שני האלמנטים האלה: המעצרים והחסימות – הם שיצרו שטח רגוע יחסית, או לפחות פחות-מאוים, ועל גביהם ניתן וצריך היה לבצע פעילות גם בתוך הערים. אבל כבר אז, בראשית המלחמה, היה ברור לכולם, ששחרור העצורים, או הסרת המחסומים, ישנו את התמונה באופן דרמטי, לרעה.
והעצורים החלו להשתחרר. פשוט, כי מגבלות החוק לא מאפשרות את המשך מעצרם – כך הסבירו לי. אבסורד שכזה: בעודנו מקיימים דיונים האם, ולאן, ניתן לשחרר מחבלים כבדים בתמורה לשחרור חטופינו, באותה עת ממש, בלי לשאול אותנו בכלל, ראשי הטרור ביו"ש ומנהיגיו, מחבלים כבדים שעצורים במעצרים מינהליים, משתחררים אל השטח כלאחר-יד, רק בגלל שביעוץ המשפטי לא השכילו למצוא פתרון להשארתם מאחורי סורג ובריח. והתוצאות בהתאם, ובתוך זמן קצר, רשומות על כל כבישינו בדם. ולא, אל תספרו רק את מספר הנפגעים (וגם הם לא מעטים), תספרו גם את הניסים שהקב"ה מעניק לנו ברחמיו הרבים, ניסים שמצילים אותנו ממרחץ-דמים.
אל מול מציאות מסוכנת כזו חובה, פשוט חובה, לסגור לכל הפחות את הכבישים שלנו לתנועה ערבית. לחזור למשטר-התנועות שהיה בראשית המלחמה, ואפילו לזה שהיה כאן בתקופת מלחמת-אוסלו ("האינתיפאדה השניה" בלשון העיתונאים" או "גאות ושפל" בלשון קציני צה"ל). לסגור ולהודיע, שכל רכב עם מספר לבן שימצא על הכבישים האלה – פשוט יוחרם. זה קל – כי זה לא צורך הרבה כח אדם. זה צודק – כי אנחנו לא אזרחים סוג ד', ולא יתכן שערבי תושב יו"ש שלא מורשה, בגלל מסוכנותו, להיכנס לירושלים, תל אביב או נתניה, יוכל ליסוע לפני, מאחורי, ולצדי הילדים שלנו בכבישי יו"ש. זה מתבקש – כי זה מה שצה"ל החליט לעשות יום לאחר ה"שביעי באוקטובר". וזה גם לא פוגע בזכויות-התנועה של אותם ערבים, משום שלכל כפר, ישוב ועיר שלהם קיימות דרכי-גישה אלטרנטיביות. בדוק! (אנחנו כמובן לא מורשים ליסוע באותן דרכים חלופיות, וזה כמובן לא נקרא "אפליה"...)
סגירת הכבישים היא ממש לא הצעד היחיד שצריך לבצע כנגד הטרור ביו"ש. צריך הרבה יותר כבר עכשיו: פעילות משמידת-טרור מהאויר, פעילות שמחסלת את תשתיות הארגוניות, האזרחיות, התקשורתיות והכלכליות של הטרור, רידוד היכולות ההתקפיות של הרש"פ כדי למזער את הסכנה בהפנייתם כלפינו (לטעמי צריך לשלול את כל יכולותיה הצבאיות, ובכלל להביא למיטוטה של הרש"פ, אבל זה כבר נושא להזדמנות אחרת). ועוד ועוד. אבל סגירת הכבישים היא הצעד המינימלי המתבקש כדי לעמוד ביעדי המלחמה כפי שהוגדרו לדרג הצבאי ע"י הדרג המדיני. וכל יום שהיא אינה מתבצעת עלול להביא אותנו לפיגוע תופת ללא נס, חלילה...
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקש לגגך, ולא-תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" – את המילה "מעקה" מפרש רש"י: "גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם: "תיקא", כגון תיק שמשמר בה שבתוכו". למעקה אנחנו זקוקים בכבישים שלנו, למעקה שישמור על מה ועל מי שבתוכם, על חצי מיליון אזרחים ישראלים, אנשים נשים וטף, שנוסעים על הכבישים הללו לעבודת יומם, ללימודים, לקניות, לביקורים ולבילויים, לחיים היומיומיים הפשוטים שאמורים להיות מוגנים בהגנה מינימלית כזו, כפי שמצווה פרשת השבוע.
והנה, מי שנמנע או מתרשל בהקמת המעקה מכונה כאן ע"י משה רבינו כמי ש... שם דמים בביתו! לא פחות. הוא לא דחף את הנופל, ולא הביא באופן אקטיבי לנפילתו, ובכל זאת משה רבינו "לא עושה לו הנחות", להפך: "כי יפול הנופל – אומר רש"י: ראוי זה ליפול , ואף על פי כן, לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב" – גם אם "הנופל" צריך היה ליפול בגלל חשבונות אחרים שבידי שמים, בכל זאת, מי שאחראי על הגג ונמנע או מתרשל בהקמת המעקה מוזהר: "לא תתגלגל מיתתו על ידך!".
"כמו קאטו הזקן" – הגדיר ראש הממשלה את דברי בנושא זה בישיבת הממשלה, והורה לבדוק את טענותי. ראש הממשלה התכוון לאותו מדינאי רומאי שחזר שוב ושוב בכל הזדמנות על הצורך הקריטי – להבנתו – "להרוס את קרטגו". אני מעדיפה לדבוק במשה רבינו, שאף הוא מצא לנכון לחזור על עיקרי התורה באזני בני ישראל, ערב כניסתם לארץ. ואם משה רבינו מצא לנכון להכניס בתוך דברי החזרה שלו גם את האזהרה הזו של "לא תשים דמים בביתך", נראה לי נכון שגם אני אחזור על הצורך הזה, שוב ושוב, ככל שידרש, ועד שהדברים גם ישמעו, גם יבדקו, וגם יעשו, בע"ה.