ביום רביעי ח' באלול תשפ"ד נפל לוחם חטיבת כפיר סמ"ר גדעון הנגאל הי"ד בפיגוע סמוך לגבעת אסף.
גדעון ז"ל למד במשך כחצי שנה תורה ועברית בכיתת האולפן של בני המנשה בישיבתנו ישיבת ההסדר נוף הגליל. לאחר חצי שנה עזב גדעון את מסלול ההסדר וניסה להתגייס. בשל גילו, גדעון קיבל תשובת שלילית, אולם הוא לא ויתר ובנחישותו הגיע להיות לוחם בגדוד נחשון בחטיבת כפיר. חבריו בני המנשה שנשארו בישיבה שירתו ומשרתים עדיין במסגרת מחלקת בני ישיבות ההסדר באותה חטיבה בגדוד המקביל הלא הוא גדוד שמשון.
אחר שנודעה הבשורה הקשה הגעתי לבית הוריו של גדעון ז"ל. הם היו ספונים בחדר קטן שבורי לב בוכים חרישית כאופיים הצנוע של בני המנשה. בשלב מסויים הוצע להם כמה פעמים לשנות את בחירתם לקבור את גדעון בהר הרצל ובמקום זאת לקוברו בחלקה הצבאית בנוף הגליל. הסברא היתה ברורה - כך תוכלו לבקרו בנקל, אולם אם יקבר בהר הרצל בירושלים כיצד תגיעו אליו בלי רכב ועוד שאינכם יודעים את השפה העברית. בתנאים אלו יקשה עליכם לבקר את גדעון.
כעבור כמה רגעים אמר אבא של גדעון בהתרגשות רבה ובנחרצות שאינה משתמעת לשני פנים – "כל ימינו בהודו חלמנו על ירושלים. זכינו לעלות מהודו לארץ ישראל. גדעון בני נפל בצבא ההגנה לישראל והא יקבר אך ורק בירושלים עיר הקודש!".
שמעתי את דבריו ולא יכולתי לעצור את הדמעות. הבנתי מהיכן הגיעה הנחישות של גדעון לשרת בצה"ל.
גדעון למד זמן קצר מידי בישיבה ועוד בתקופה בה לא ידע כלל עברית, מה שמקשה עלי מאוד להספידו. לא זכיתי מספיק להכירו. אבל אני מרגיש חובה גדולה להיות לפה לא רק לגדעון אלא להעיז ולהיות לפה לקהילת בני המנשה היקרה ולא רק זו שבנוף הגליל אלא בני המנשה הפזורים בקהילות רבות במדינת ישראל.
מעל עשר שנים שישיבת ההסדר נוף הגליל זוכה ללוות תלמידים ואברכים מקהילת בני המנשה הן תלמידים שעלו ממיזורם והן תלמידים שעלו ממניפור כמו גדעון ז"ל.
זכיתי ואני זוכה גם בימים אלו לראות אברכים מבני המנשה עמלים בתורה באהבה עצומה. אברכים שבגיל למעלה מ30 סיימו לראשונה בחייהם מסכת ברכות במשנה ומי שלא את שמחת התורה על פניהם לא ראה שמחת תורה מימיו. ראיתי כיצד בחלוף שנתיים אותם אברכים כבר עמלים בעיון בסוגיות הלכה למעשה.
ראיתי ואני רואה בחורים שעם כל קשיי הקליטה של הוריהם נושאים בנטל בבית יחד עם רצון עז לשרת את עם ישראל בצבא ההגנה לישראל.
האמת היא שבכל פעם שאני חש צורך לחזק את נפשי, אני הולך להתפלל עם קהילת בני המנשה. לשמוע כיצד מאות אנשים שרים את התפילה. לשמוע את ניגון שמע ישראל המיוחד שלהם ואת פיוט "יגדל" בסוף התפילה. לשמוע את הילדים הקטנים אומרים תהילים. לראות מאות אנשים יוצאים אחר התפילה ושוטפים את הרחובות. (אגב אצל בני המנשה נשים רבות באות להתפלל גם בליל שבת וגם במוצאי שבת). הלב מתרחב בראותו את נס קיבוץ הגלויות.
בני המנשה העבירו מדור לדור את הידיעה שהאח יהודה יבואו ויגאל אותם שבט המנשה. וכעת הם שבים עם כל קשיי הקליטה, אולם עם אור גדול בעיניים, כשהשירים הכי מושרים בפיהם הם: ושבו בנים לגבולם ועם ישראל חי.
יש קשיים, יש משברים כבכל קליטה, אבל כל המסתכל פנימה רואה אור גדול ועוצמה גדולה של קהילה מופלאה.
קהילת שאהבת התורה, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל חיה ונושמת בקרבה.
אחיו ואחותו הנשואים של גדעון נמצאים עדיין בהודו. טרם קיבלו אישור לעלות לא"י. אני קורא לממשלת ישראל לסייע בידם וביד חברי הקהילה הנוספים לעלות ולזכות ללכת בדרכה של רות ולקיים עמך עמי ואלוקייך אלוקי.
בני המנשה היקרים אני מצדיע לכם ובעיקר אוהב אתכם. אתם קהילה חזקה ומדהימה. תהיו גאים בעצמכם. זקפו קומתכם. גדעון נפל על קידוש ה'. על הגנת העם ויישוב הארץ. הנחישות שלו באה מבני משפחתו ומכח הקהילה המופלאה שלכם.
הכח הגדול של קיבוץ הגלויות ינצח בע"ה את כל הרוע שמסביבנו "ובלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר".
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.