"אני קורא לכולם לנקות את המרחב הציבורי משלטים של פורום הגבורה ופורום תקווה לשלטונו של המושחת נתניהו".
כך נשמע אומר אתמול תושב פרדס חנה-כרכור בזמן שהוא מנופף למצלמה בשלט שהוא קרע שניות קודם לכן. השחתת השלט מצטרפת למקרה דומה בו לפני שבועיים צומת השופטת בדימוס שרה חביב משחיתה אף היא שלטים של פורום הגבורה שעליו תמונות של נופלים במלחמה שנתלה בבאר שבע. בהתחלה היא עוד ניסתה לטעון שאילו ידעה שאלו הן תמונות של חללים, היא לא הייתה עושה את זה, אבל גם כעבור שבועיים היא לא מצאה את הדרך והמקום להתנצל על כך.
אילו היה מדובר במקרים בודדים, אולי היה מקום להחריש, אבל האמת היא שלצערי הרב זאת ממש לא המציאות. כמה ימים קודם לכן שוב הושחתו שלטים שנתלו מטעם פורום הגבורה באזור בית קמה שבהם נמחקה המילה ניצחון ובמקום זה נכתב 'פדויי שבויים'. במקרה אחר הושחתו שלטים בכביש החוף, גם שם נתלשו המילים ניצחון מתוך השלט המלא. הגדילו לעשות תושבים באחת מהמועצות המקומיות בצפון שפנו לראש המועצה בדרישה להסיר את השלטים של פורום הגבורה מהמרחב הציבורי. יאמר לזכותו שהוא סירב ובפוסט ארוך לתושבים הוא גם ניסה להסביר להם כמה הבקשה הזאת לא מקובלת.
אבל לא מדובר רק בתלישת שלטים. נעם דן, בת דודה של משפחת קלדרון שילדיהם נחטפו לעזה, טבעה לפני מספר שבועות מושג חדש - 'פורום קבורה'. בהתחלה עוד היה מי שביקר אותה על השימוש בכינוי הפוגעני הזה כלפי משפחות שבאמת זה מה שהן עשו, קברו את היקר להן מכל. אבל אחרי הפעם השנייה שהיא השתמשה בו, המושג התפשט לכל עבר. זה מתבטא בתגובות לפוסטים וציוצים שמפרסם הפורום ברשתות השונות או בתגובות אכזריות לאייטמים וראיונות עם משפחות שכולות שמעזות לשטוח את עמדתם ברבים.
בשלב זה צריך לשאול מי הם אותם אנשים, אותן המשפחות, ששונאים כל כך ומתייחסים אליהם כך? מדובר במשפחות שבאמת קברו את היקר להן מכל. הן קברו את יקיריהן שיצאו להילחם בשביל להחזיר את החטופים לביתם ובשביל שתושבי הדרום, ואזרחי ישראל כולם, יוכלו לחזור לחיות במדינה שלנו בביטחון. הם לא בחרו לסרב או לנסות להישאר מאחור. הם שעטו קדימה ומה שעמד לנגד עיניהם זה אך ורק מימוש מטרות המלחמה ולעשות הכול כדי שזה יקרה, כולל למות למען מטרה הזאת.
שקוראים למשפחות שכולות 'פורום קבורה', מתכוונים למשפחתו של אלחנן קלמנזון הי"ד שירד עם אחיו ואחיינו להציל את תושבי בארי מתוך התופת שחוו. מתכוונים גם למשפחתו של אוריה מש הי"ד, וששת ילדיו, שלמרות שהמפקד שלו ניסה למנוע ממנו את הכניסה לעזה, הוא התעקש להילחם. הכוונה היא גם לבני משפחת שקורי שביתם מור לחמה בעוז על תחנת המשטרה בשדרות עד שנפלה, ולפני מספר שבועות השכול דפק שוב על דלתם לאחר שאביה, רוני, נרצח כשוטר בפיגוע קטלני בדרום הר חברון.
פעם משפחות שכולות היו דבר קדוש, משפחות שצריך להרכין את הראש על ידן ולכבד. בתקופה המטורללת שבה אנחנו נמצאים, שום דבר כבר לא קדוש, וכך גם המשפחות השכולות חוטפות רק בגלל שהן מעיזות להביע את עמדתם. זכות שהם קיבלו ביושר אחרי שהם שילמו את המחיר היקר מכל. מותר להתווכח איתן על הדרך ועל הרעיון, אבל אסור בשום צורה להכשיר את הפגיעה בהן או להשחית פעם אחר פעם את תמונותיהם של הנופלים.
הכותב הוא אביו של סרן אורי מרדכי הי"ד ויו"ר פורום הגבורה