'יחד' כולם קדושה

כששואלים את פרופ' עמוס ינון, מנהל האגף לרפואה פנימית בבית החולים שערי צדק בירושלים, שמתגורר בקיבוץ קלי"ה שבצפון ים המלח, האם הוא המשפחה הדתית היחידה בקיבוץ, הוא עונה בשלילה מוחלטת. "כולם פה שומרים מצוות. אבל כמו שאף יהודי דתי לא שומר את כל המצוות, גם פה לא כולם שומרים את כל המצוות. יש כאלה שמבקרים את ההורים, גם אם לפעמים זה יוצא בשבת. אומנם הקיבוץ מוגדר כחילוני, אבל הוא לא אנטי־דתי. כך, למשל, כבר 40 שנה מגיע לפה ביום כיפור מניין שלם ממצפה יריחו, היישוב הדתי הקרוב".

"אומנם אני היחיד שבפרהסיה הולך עם כיפה", הוא מודה, "אבל בשבת אפשר לראות פה הרבה אנשים עם כיפות הולכים בשבילים. פשוט חוויה לראות. לבית הכנסת באים אנשים שלא מצהירים שהם דתיים. חלקם מניחים תפילין בבוקר בבית. כיום בכל הבתים בקלי"ה יש מזוזות. לאט לאט הקהילה עוברת שינוי".

הוא עצמו חזר בתשובה לפני כ־30 שנה. מאחר שהוא עובד בשערי צדק, לא הייתה לו בעיה להתפלל במניין במשך השבוע. בשבתות בקיבוץ נאלץ בתחילה להתפלל ביחידות, אולם אחרי שנים אחדות חל שינוי לטובה. "כמה אנשים חילונים פנו למנהל הקיבוץ ואמרו: צריך להיות פה בית כנסת. הוא לא ידע מה לעשות ושלח אותם אליי. הם אמרו לי: 'גם אם אתה חילוני, אתה לא יכול לגדל את הילדים שלך במקום שאין בו שום דבר רוחני'. שאלתי: כמה כמוכם יש? לפחות מניין, הייתה התשובה. ככה התחלנו עם בית הכנסת".

באותה תקופה, לפני קצת יותר מ־20 שנה, הקיבוץ הכשיר את חדר האוכל. "דברים לא כשרים אף פעם לא היו בו, אבל לא הייתה הפרדה ברורה בין חלב לבשר", הוא מתאר. "ההחלטה התקבלה בראש ובראשונה מטעמים כלכליים. לקיבוץ יש כפר נופש גדול, וברגע שיש כשרות, זה מושך אורחים. הגיע לכאן כל יום משגיח, אברך חרדי מירושלים. בשבת הוא היה מגיע עם משפחתו ומצטרף אלינו למניין. בשנתיים־שלוש הראשונות של הפעלת בית הכנסת בגן הילדים - הסעודות היו בבית שלנו, על השולחן הזה", הוא מצביע על השולחן שלידו אנו יושבים במהלך הריאיון. "חדר האוכל זה כשרות רבנות, ואצלנו בד"ץ, אז כולם אכלו פה".

מי זה כולם?

"מקלי"ה תמיד היו חמישה, שישה או שבעה אנשים שבאו להתפלל, כי מתוך אלה שפנו אליי בהתחלה לא כולם תמיד הגיעו. אז היה את המשגיח ואותי, אבל תמיד היו חסרים שלושה או ארבעה מתפללים. לכן במשך כ־15 שנה הבאנו לכאן, כל שבת וחג, כמה בחורי ישיבה. בהתחלה פנינו לישיבה של הרב שבתי סבתו במצפה יריחו. הוא הסכים שיבואו לכאן בחורים פעם בארבעה או חמישה שבועות. אחר כך פניתי לרב חיים סבתו מהישיבה במעלה אדומים. בא לכאן אברך עם אשתו והילדים, לבדוק שהכול פה כשר והכול בסדר. אחר כך במשך כמה שנים בכל שבועיים באו לכאן בחורים. זה אומר שאנחנו נוסעים עם המיניבוס של הקיבוץ, מביאים אותם ומחזירים אותם במוצאי השבת, והיה צריך להלין אותם. בהתחלה הם ישנו בדירה ריקה של הקיבוץ, ובהמשך כל הדירות נתפסו - אז לקחנו בשבילם דירה בכפר הנופש, בכל שבת וחג".

מי מימן את זה?

"הקדוש ברוך הוא", הוא מחייך. "יש לו הרבה שליחים".

בהמשך, בחורי הישיבות הגיעו מפה לאוזן. "בחמש השנים הראשונות באו בחורי ישיבה מהמגזר הדתי־לאומי. אחר כך הגיעו בחורים מישיבות חרדיות. יום אחד, כשחזרתי מירושלים, בסיבוב של מצפה יריחו, עמדו שני בחורים חרדים בתחנת האוטובוסים ולקחתי אותם טרמפ. אחד התחיל לדבר איתי, והביע נכונות להצטרף למיזם השלמת המניין. עד היום אני בקשר עם אותו בחור, כבר 15 שנה. ככה נפתח בשבילנו העולם החרדי. במשך כשש שנים באו אלינו מהישיבות הטובות ביותר מהמגזר החרדי: קול תורה, מיר ברכפלד ועוד. הכול מפה לאוזן. התחלתי לקבל טלפונים ועשיתי שיבוץ שבעה או שמונה חודשים מראש. זה היה פשוט מדהים".

בשלב מסוים שיתוף הפעולה עם הבחורים החרדים נפסק. "במשך כמה שנים אכלנו פה בבית, עד שאשתי חלתה ולא עמדה בזה יותר. אז העברנו את הסעודות לבית הכנסת, ואני הבאתי קייטרינג מבית ישראל בירושלים. בשלב מסוים עברנו בחזרה לציבור הדתי־לאומי, כי העלויות היו מאוד גבוהות והם הסכימו לאכול בחדר האוכל, שרמת הכשרות בו השתפרה". המיזם נפסק באופן מוחלט לפני ארבע שנים, בעידן הקורונה. "הייתה המון קורונה בישיבות, אז הפסקנו, ומאז יש לנו פה מניין".

ספר התורה נהיה קל יותר

במשך לא מעט שנים פעל המניין בבית התינוקות של הקיבוץ, ולאחר מכן באולם שמתחת לחדר האוכל. עם הזמן, כשהתרבו המתפללים לפני כתשע שנים, הגיש פרופ' ינון למשרד הדתות בקשה לבניית בית כנסת. זה לקח קצת זמן, אבל בראש חודש ניסן לפני שמונה שנים נחנך בית הכנסת בתזמון מדויק. "ביום שמשה חנך את המשכן במדבר, אנחנו חנכנו את בית הכנסת".

מאז שנחנך בית הכנסת, יותר ויותר מתושבי הקיבוץ מגיעים אליו. "הקיבוץ הוא חצי אשכנזי וחצי ספרדי. אצל הספרדים לכולם יש מסורת, ורובם מגיעים לבית הכנסת. אבל גם האשכנזים - למרות שאין להם רקע, אוהבים לבוא לבית הכנסת, כי המנהג הוא ספרדי. הם שומעים תפילה בציבור ושירה בציבור, והכול בקול רם, ומאוד מתחברים".

פרופ' ינון מתאר כי ישנם כמה אירועים בשנה הפונים לקהילה. "למשל ביום כיפור יש בבית הכנסת 150 אנשים, אבל בחוץ יש עוד 150. מעניין לראות את התהליך. יש אנשים שנשארים בבית ולא צמים. יש אנשים בבית שצמים. יש אנשים שמתקרבים לבית הכנסת אבל לא מעיזים להיכנס: עומדים בחוץ, צמים, שומעים. יש כאלה שנכנסים. מאחר שאני עצמי חזרתי בתשובה, אני מכיר את התהליך. נפלא לראות איך שבקהילה, לאט לאט, כל אחד מתקדם בקצב שלו".

באמתחתו שלל סיפורים מרגשים סביב פעילות בית הכנסת. "בתקופת הקורונה התפללנו בחוץ, במרחק 200 מטר מבית הכנסת, והבאנו את ספר התורה הלוך וחזור. מפעם לפעם היה מגיע בחור ממוצא רוסי, שאף פעם לא הסכים לעלות לתורה. הבנתי שזה מכיוון שהוא לא יודע לקרוא עברית טוב. ישבתי איתו להראות לו את הברכות שאומרים לפני ואחרי, אבל הוא עדיין לא רצה לעלות. פעם אחת, כשהחזרנו את ספר התורה לבית הכנסת, הוא שאל אם הוא יכול לשאת אותו ונעניתי בשמחה. אחרי שבועיים, באופן מפתיע, הוא הסכים לעלות לתורה. אחר כך הוא לקח את ספר התורה והחזיר אותו למקומו. ואז הוא שאל: זה אותו ספר תורה? הוא הרבה יותר קל. כל מי שהיה שם הבין את הסיטואציה והתרגש, הבחור פשוט נקשר יותר לתורה. גם עכשיו, כשאני נזכר, אני פשוט מתרגש", מתאר פרופ' ינון בעיניים נוצצות. "כל הזמן קורים פה דברים מרגשים".

בהיותו הדתי הרשמי בקלי"ה, לא פעם מתקילים אותו חברי הקיבוץ בשאלות. "פעם אחת הייתי במכולת. פתאום נכנס חבר קיבוץ ושואל אותי: 'מה זה הדאווין הזה? אין קדיש בבית הקברות'. שאלתי 'מה קרה?' אז הוא אמר: 'הייתה אזכרה של אבא שלי בבית הקברות, והיו שבעה גברים, אבל היה מניין וחצי, כולל נשים – למרות זאת לא רצו להגיד קדיש'. שאלתי אותו: 'אתה רוצה לדעת או אתה רוצה לצחוק? אם אתה רוצה לדעת, תבוא איתי'. בינתיים התאסף קהל מסביב. לקחתי אותם לבית הכנסת, והראיתי להם את ים המלח. 80 קילומטר דרומה זה סדום ועמורה. אברהם אבינו עמד פה בהר, הסתכל לשם, ועשה משא ומתן עם הקדוש ברוך הוא על 50, 45. סיפרתי להם את הסיפור. וזה נעצר בעשרה - עשרה זה קהילה. פחות מעשרה זה לא. וכולם אמרו: וואו, פה זה קרה!"

"ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי להם: בואו תראו עוד כמה דברים שקרו פה: מולנו מעבר לים המלח נמצא ערבות מואב, שם כנראה עם ישראל עמד להיכנס לארץ. שם נאמרו גם שלושת הנאומים של משה רבנו - מה שאנחנו כרגע קוראים בספר דברים. שם היה נס על הירדן, ושם נכנסו ליריחו, ושם היה הסיפור עם רחב. הגלגל זה קצת יותר צפונה, איפה שעשו ברית מילה לכל העם. כל האזור פה ספוג היסטוריה תנ"כית. זה מאוד חזק. אנשים מתחברים, כל אחד בדרך שלו".

חזרה בתשובה מתוך הדיכאון

למרות המבטא ההולנדי, מתברר כי פרופ' ינון (71) הוא דווקא יליד הארץ. "ההורים שלי ניצולי שואה מהולנד", הוא מסביר. "בזמן השואה הם היו צעירים. מאות בני משפחה נספו, אבל הם שרדו. הם עלו ארצה כחלוצים של המשפחה ב־49'-50', פה הכירו והתחתנו. אני נולדתי כאן. כשהייתי בן שנה וחצי, הם חזרו להולנד ואני איתם. זה היה בתקופת הצנע, שנות ה־50 המוקדמות, ולא היה להם מה לאכול. בנוסף לכך, אבי היה חולה פוליו. היו לו בעיות ברגל והוא היה צריך לעבור ניתוחים שבאותם ימים לא עשו בארץ. הם חזרו לשם, במחשבה שזה יהיה לשנה־שנתיים, ובסוף זה יצא 25 שנה. גדלתי בהולנד מגיל שנה וחצי עד גיל 18, ואז חזרתי. אחר כך אחותי עלתה, ואחרי עוד כמה שנים, בסוף שנות ה־70, הם חזרו וחיו פה עוד הרבה שנים. אבי נפטר רק לפני שנתיים".

הבית שבו גדל היה ציוני־מסורתי. "קידוש בשבת, כיפור וכולי, אבל זה לא היה בית דתי. ההורים שלחו אותנו לבני עקיבא, ושם התחזקנו. אחרי העלייה שלי, גרתי שנה במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. למדתי עברית ועשיתי מכינה קדם־אקדמית, ואחר כך התחלתי ללמוד רפואה. באותה תקופה לא היה שם בית כנסת או קהילה דתית. זה היה מאוד עלוב, מאוד עצוב. למעשה הבנתי שבישראל אתה יכול להיות יהודי, ואתה לא צריך להיות דתי. בפועל, התרחקתי מתורה ומצוות. ואז התחלתי את תהליך החיפוש, שארך 15 שנה".

לקראת סוף הלימודים, התחתן עם תמר לבית כהן. "הכרנו בבני עקיבא בהולנד, בגיל 15. היא באה מבית ששמרו בו על תורה ומצוות לאורך כל הדורות, אך התרחקה. גם היא עלתה ארצה בגיל 18, ואחרי שנתיים בארץ חידשנו את הקשר, ובגיל 21 התחתנו", הוא מספר. "הבית שלנו לא היה דתי. שמרנו על כשרות בבית, כי היו לנו הרבה אורחים דתיים, אבל לא היינו דתיים".

אחרי שסיים את לימודי הרפואה כעתודאי, התגייס לצה"ל כרופא ביחידת הצנחנים בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. בתום השירות הצבאי, התחיל התמחות במחלקה פנימית בשערי צדק. לאחר מכן המשיך להתמחות במחלות זיהומיות בהדסה, ואחר כך עוד שנתיים בארצות הברית, שם כל המשפחה התחזקה עוד יותר.

היה משהו ספציפי שגרם להאצת תהליך ההתחזקות?

"שנינו דור שני לשואה. אמא של אשתי שרדה לבד מהשואה ונכנסה לדיכאון, עד שהמשפחה התפרקה. אחר כך אביה התחתן מחדש, והיא גדלה עם אשתו השנייה. כשאשתי ילדה את הילדים שלנו, לפני כ־30 שנה, גם היא נכנסה לדיכאון, שמאוד זעזע את כל המשפחה. בסופו של דבר היא הבריאה מזה, כל המשפחה הבריאה, ויצאנו מזה דתיים".

הילדים חזרו גם הם בתשובה, כל אחד בדרך שלו. "יש לנו שני ילדים: בן שהיום בן 46, ובת שהיא בת 44. בגלל הדיכאונות הקשים שהיו לאשתי אחרי הלידות, החלטנו לעצור. לכתחילה רצינו עוד הרבה ילדים, אבל הכול משמיים. אנחנו שמחים במה שיש. הבת נשואה לחסיד חב"ד, גרה בקריית גת ויש לה שישה ילדים. הבן התחתן עם בת קיבוץ רמת יוחנן, ליד קריית אתא. הם עושים תהליך דומה למה שאנחנו עושים פה. יש להם גרעין דתי בתוך הקיבוץ, והם מחזיקים בית כנסת ואת כל המערכת הדתית בתוך הקיבוץ. אשתו דור שלישי לקיבוצניקים. היא חזרה בתשובה יחד איתו, והם עושים תהליך ומתחזקים שם יותר ויותר אנשים. יש להם מניין ובעל קורא, והוא מקים את הסוכה".

עוד לפני החזרה בתשובה, המגורים שלו כרופא בקיבוץ גרמו לא פעם להרמת גבה. "אנחנו באמת לא קיבוצניקים טיפוסיים", הוא מודה. "תמיד כששואלים אותי: אתה קיבוצניק? אני אומר: אני לא קיבוצניק, אני חבר קיבוץ. תמיד הייתי עובד חוץ, וגם אשתי היא כימאית וחוקרת. כשהתגייסתי לצבא באותם ימים לא הייתה בזה פרנסה. כשרופא התגייס הוא היה עתודאי שמרוויח כמו חייל פשוט, מאה שקל בחודש. מזה לא מחזיקים משפחה. אז למדתי מהעתודאים האחרים: הולכים ומחפשים קיבוץ. היינו בשישי־שבת בבית הארחה בעין גדי, התלהבנו ופנינו לקיבוץ. אשתי הייתה מורה למדעים וזה היה מאוד חסר בבית הספר, אז קיבלו אותנו. אשתי הייתה מורה בתיכון, והחזיקה את המשפחה מבחינה כלכלית".

"כשהסתיימה תקופת הצבא, לפני 40 שנה, הבנו שאנחנו מאוד אוהבים את הקיבוץ, וגם את אזור ים המלח. אבל נסיעה של שעתיים לכל כיוון הייתה רחוקה לנו מדי, וחיפשנו משהו קרוב יותר לירושלים. קיבוץ קלי"ה, נווה מדבר הממוקם למרגלות מערות קומראן, היה אז בן שמונה שנים, והגענו לפה. הייתי הרופא של הקיבוץ, תוך כדי שאני מתמחה בבית החולים. פעמיים בשבוע עבדתי במרפאת הקיבוץ. היו המון אירועים באותה תקופה: תאונות דרכים, מטיילים שנפצעו. יחד עם הרפתן, שהוא חובש, נתתי את העזרה הראשונה".

לאחר שחזרו בתשובה התלבטו האם לעבור לשכונה דתית בירושלים או ליישוב דתי, או להישאר בקיבוץ. "הכרנו את כולם פה, היינו מאוד מעורבים בבניית המערכות", הוא נזכר. "התייעצתי עם הרב יצחק ארד מרחובות. הוא היה מגיע לכאן בשנות ה־90 בכל שבוע על חשבונו מרחובות כדי לתת פה שיעור. מאז הוא הרב שלי ואני מתכתב איתו. הוא מתייעץ איתי על עניינים רפואיים, ואני מתייעץ איתו על ענייני הלכה. באותו שלב הילדים כבר היו גדולים, כך שנחסכה התלבטות לגבי מוסדות חינוך דתיים. הרב ארד הציע שנישאר פה ונעשה תהליך".

"להיות משפחה דתית יחידה זה לא קל", הוא מודה. "זה עובד רק אם יש זוגיות חזקה, כמו שליחי חב"ד בכל מקום. צריך להיות ביחד מחוזקים, אחרת זה מאוד לא פשוט. אבל חווים פה את ההתקרבות של האנשים. זה פשוט מרגש".

הזוגיות הטובה של השניים הצמיחה הרבה פירות טובים, אך למרבה הצער העניינים השתבשו לפני כמה שנים, כאשר תמר אשתו חלתה בסרטן. "היא הבריאה מהדיכאון. עשרים שנים היו טובות מאוד. היא הייתה חוקרת, פרסמה הרבה מאמרים ועשתה חיל. בשלב מסוים היא חלתה בסרטן, ונפטרה לפני כשלוש שנים". לאחר פטירתה כתב פרופ' ינון ספר חדש, שאותו הקדיש לעילוי נשמתה. "היא הייתה הרוח מאחורי בית הכנסת, היא חיזקה פה אנשים, משפחות במשברים וכדומה".

הספר 'הקמת בית הכנסת במקום הנמוך בעולם', שראה אור לאחרונה, מתאר את התהליך האישי שעבר יחד עם רעייתו ותושבי הקיבוץ. "הספר צמוד לפרשות השבוע. בכל פרשה יש סיפור, ואחר כך ביאור או שניים, שכתבתי בזמנו ושמתי בתיבות הדואר של חברים שרצו, עם מוסר השכל שנגיש לקהילה לא דתית". אחד הסיפורים שהביא בספר הוא על טלפון שקיבל יום אחד מחבר קיבוץ שמעולם לא היה חושד בו שיש לו זיקה ליהדות. "הוא שאל: 'עמוס, יש דבר שנקרא ברכת הגומל?' עניתי: 'יש. למה אתה שואל?' ואז הוא סיפר שהבת שלו עברה תאונה, הרכב טוטאל לוס, והיא רוצה לבוא לבית הכנסת להגיד ברכת הגומל. בשבת הוא הגיע עם הבת שלו. הוא עלה לתורה, והיא בירכה הגומל. הוא היה המום, ופשוט המשיך לבוא".

שיעור ב"אשר יצר"

גם היחס שלו לתפקידו כמנהל האגף לרפואה פנימית בבית החולים שערי צדק עבר שינויים במקביל לתהליך התשובה שעבר. "העבודה שלי היא בית הכנסת, והתחביב שלי הוא העבודה בבית חולים, והתחביב שלי מממן את העבודה שלי", הוא צוחק. "לפני 15 שנה כתבתי באנגלית ספר עם סיפורים של חולים, ועכשיו אני מוציא ספר כזה בעברית. אחד מהסיפורים שקרו לי לפני 15 שנה אירע עם מטופלת מבוגרת בטיפול נמרץ בשערי צדק. הבן שלה בא להתייעץ איתי בתור רופא למחלות זיהומיות. בערב ראש השנה התחילו אצלה כאבי בטן איומים, אבל היא לא רצתה לקלקל את החג. במוצאי השבת היא שיתפה את המשפחה שהיא מתפוצצת מכאבי בטן. לקחו אותה למיון, עשו אצלנו צילום, ראו שיש לה חור במעי והריצו אותה לחדר הניתוח. הבטן הייתה מלאה בתוכן המעי הגס. אז ניקו אותה והוציאו לה סוג של גידול, והיא הייתה בטיפול נמרץ, מונשמת, מורדמת, עם דיאליזה והרבה אנטיביוטיקה".

אחרי שבועיים־שלושה הזעיק הבן את פרופ' ינון להגיע בדחיפות למיטת אמו, בטענה שאינה מקבלת את הטיפול הראוי. "הסברתי לו שהיא מקבלת את הטיפול הטוב ביותר. תוך כדי אני רואה שהוא מאדים ובסוף מתפוצץ עליי. הוא שפך עליי את כל הזעם והתסכול שהיה לו בבטן. אמרתי לו: בוא איתי. ליד החדר היו שירותים, ובחוץ הייתה תלויה ברכת "אשר יצר". אמרתי לו: תקרא. חלולים חלולים, אם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר לעמוד אפילו שעה אחת. היא פה כבר שלושה שבועות בזכות הרפואה המודרנית. הסיכוי שהיא תשרוד את זה הוא 50%-50% - לא יותר. תוך כדי כך, הכעס ירד. אחרי שלושה חודשים האישה נפטרה. אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו מכתב. 'אני אומר "אשר יצר" חמש־שבע פעמים ביום', הוא כתב. 'עד שלא הסברת לי את המשמעות, לא קלטתי את זה'".

"על כל נשמה וכל נשימה צריך להודות, זה לא מובן מאליו", הוא מחדד. "הקדוש ברוך הוא באמת לא חייב לנו כלום. המון תכנים שלמדתי עם הזמן אני מיישם יום יום הלכה למעשה ליד המיטה של החולים. אני כותב את זה בספר שלי, כדי להמחיש שרפואה גופנית, חומרית, מערבית לבד לא מספיקה. זה החלק הראשון שאנחנו צריכים לעשות, אבל אחרי כן צריך להתחבר לאיזשהו תהליך נפשי־רוחני. זה לא התפקיד שלי, אני לא רב. אבל אני כן מנסה לפתוח צוהר לחולה ולהגיד: היה לך התקף לב, פתחו לך את העורק, קיבלת תרופה, שמו סטנט. ועכשיו, למה זה קרה לך? למה לקחת ללב? למה עכשיו ולא לפני חודש? מה קרה לך? מה אתה לומד מזה? מה המשמעות בשבילך? לסתימה בעורק הספציפי הזה יש משמעות שונה בשביל כל אחד ואחד. חפש. בשבילי זו הרפואה היהודית שאותה אני מיישם ברוך ה' 25 שנה. זה טוב לחולה, וזה לא פחות טוב לרופא. שני הצדדים פשוט מרוויחים מזה".

להמשיך את היחד

כשנה וחצי התגורר פרופ' ינון בגפו בקיבוץ. "בהתחלה כתבתי ספר על החיים שלנו, על אשתי, על ההתפתחות הרוחנית שלנו. עותק ניתן לכל חברי הקיבוץ, למשפחה ולחברים. ואז הגעתי למסקנה שקשה לחיות לבד. התחלתי לחפש שידוך, ולפני כמה חודשים התחתנתי מחדש עם יהודית וייסינגר, אלמנה עם שישה ילדים מרחובות, שבעלה נפטר לפני כעשור".

איך היא צלחה את המעבר מרחובות לקלי"ה?

"השדכן אמר: ברגע שאתה אומר שאתה רוצה אישה שומרת תורה ומצוות שתבוא לגור בקלי"ה, יהיה לך קשה. ואז הבנתי שמה שיותר חשוב לי זה אישה שומרת תורה ומצוות מאשר קיבוץ. לפני שהכרנו, יהודית כבר שכרה דירה בירושלים כדי להיות קרובה לילדים, כך שהיא מדלגת בין קריית משה בירושלים לרחובות. כיום אנחנו גרים בירושלים במשך השבוע. בשבתות אנחנו הרבה פעמים פה, לפעמים אצל הילדים שלי ולפעמים אצל הילדים שלה. אני יכול לכתוב ספר על נישואים שניים, איך מחפשים ומה עושים".

אתה כבר פחות נמצא כאן. אתה מעביר את השרביט הלאה? זה בעצם מפעל חייך.

"זה ממש מפעל החיים שלנו, והוא מאוד יקר לי", הוא אומר בהתרגשות. "קלי"ה זה ראשי תיבות: קם לתחייה ים המלח, או ים המוות. בשם הקיבוץ נרמז פעמיים שם ה': קל־יה. אז לכן אנחנו אומרים: קם לתחייה ים המלח - זה בגשמיות. ומה שאנחנו עושים עם בית הכנסת, עם תחיית היהדות פה, זה החלק הרוחני. זו בהחלט סוגיה אצלנו בבית עם אשתי השנייה. היא רואה איך שליבי נמשך לזה. ברוך ה', העסק פה ממשיך לעבוד. גם בשבתות שאני לא פה, זה עובד. אני בעל הקורא פה ובראש השנה אהיה פה. גם הבן שלי מגיע עם המשפחה, וזו כבר מסורת. יחד אנחנו יכולים להחזיק את המניין. בשבתות שאני לא נמצא, משגיח הכשרות נמצא. אנחנו מחליפים זה את זה".

בית הכנסת משותף לכפר הנופש ולתושבי הקיבוץ. "כשיש אורחים, אני תמיד נואם את הנאום הסטנדרטי שמסביר שבית הכנסת הזה נקרא 'בית הכנסת יחד', כי האמנה של הקיבוץ היא גם כן יחד. האיסיים לא קראו לעצמם איסיים. זה שם שנתן להם יוסף בן מתתיהו. הם קראו לעצמם בני היחד או בני האור. על סמך זה, כשקיבוץ קלי"ה קם פה, הם קראו לעצמם בני היחד, וכך גם בית הכנסת. יש פה בית כנסת אחד לכולם, הנמוך בעולם. ממעמקים קראתיך ה'. מפה התפילות יכולות רק לעלות, בתנאי אחד: שזה ביחד".

בית כנסת 'יחד'

צילום: לירון מולדובן