צירוף של גדעון סער לממשלה על תקן שר ביטחון סוגר כל כך הרבה פינות לשני הצדדים, שכמעט קשה להבין איך דבר כזה לא קרה עד עכשיו. למעשה, אילולי חששו של נתניהו מ'ליל גלנט 2', כנראה האירוע כבר היה מאחורינו.
נתחיל באינטרס של הממשלה, של הקואליציה ושל ראש הממשלה: הרחבת הקואליציה לשישים ושמונה חברים, תנטרל את האיומים והסחטנות מכל כיוון, לא שלושה או ארבעה ח"כים בליכוד כשמדובר על חוק גיוס או חקיקה משפטית, לא עוצמה יהודית כשמדובר על חוק רבנים ואפילו לא יהדות התורה כשמדובר על תקציב. אף שחקן לבדו לא יוכל לתפוס את הממשלה בגרון, וזה אינטרס חשוב לקואליציה בפרט ולמדינת ישראל בזמן מלחמה בכלל.
כמובן, ראש הממשלה יקבל עוד קול ניצי בקבינט המצומצם, שר שידחוף אותו לכיוון של השלמת המשימה מול חמאס וחיזבאללה, ולא שר שיתדרך נגד המלחמה וישדר חוסר אונים ישראלי והשלמה כנועה עם כוחם של ארגוני הטרור. נתניהו גם ישיג שקט פוליטי וקואליציה יציבה לפחות לשנה הקרובה, וכרווח עקיף, גם מחאת קפלן צפויה לספוג מכה מוראלית קשה ולגסוס לאיטה.
הרווח העקיף הוא גם מסר לארגוני הטרור, על כך שישראל לא מתכוונת להתפשר ולהתקפל, נהפוך הוא: הקו הניצי והאקטיבי שולט בממשלה והם צפויים למלחמת חורמה. וכמובן, יש גם מסר פנימי של נתניהו לשרים אחרים – מי שלא יישר קו, יימצא לו תחליף.
נעבור לגדעון סער: ראשית, אין כמו סגירת מעגל משובחת, אם לפני חודשים אחדים בני גנץ היה זה שטרפד את חברותו של סער בקבינט המצומצם, מתוך רצון להישאר שחקן יחיד מהצד של המחנה הממלכתי באירוע, כעת הוא עשוי לצפות מבחוץ בסער נוטל את מושכות המלחמה לידיו.
סער נמצא במצב פוליטי מורכב משתי סיבות – הסקרים הלא מחמיאים והמיקום הפוליטי הלא נוח לו, כשהוא יושב באופוזיציה לצד מפלגות השמאל והערבים, בזמן שהימין רובו ככולו מכונס בקואליציה בזמן מלחמה.
ההצטרפות תפתור את שתי הבעיות: ראשית, היא תמצב אותו מחדש כאיש ימין אחראי, שנית, אם יש משהו שחסר לו ברזומה, אחרי שהיה שר חינוך, שר משפטים ושר פנים וצבר די והותר שנות ניסיון פוליטי, זה ניסיון ותדמית ביטחונית. זו המשבצת היחידה שחסרה לו, הגרוש ללירה, שעשויה לקרוץ ללא מעט מצביעי מרכז-ימין רך מתנדנדים שכרגע אולי יעדיפו את בנט או גנץ. הובלה נכונה של המלחמה בדרום ובצפון תמצב אותו חזק מאוד בתמונת המועמדים הביטחוניסטיים הראויים. לסיום, סער גם יקבל בונוס בדמות בחירתו של הרמטכ"ל הבא, לא עניין שיש להקל בו ראש.
שני הצדדים גם מרוויחים מעצם ניהול המו"מ: נתניהו בלחץ שהוא מפעיל על גלנט ועל חברים סוררים אחרים בליכוד, וסער בלחץ שהוא יוצר אצל השותפים הפוטנציאליים לאיחוד מקרב האופוזיציה, ובעיקר ליברמן ובנט. אבל בסופו של דבר, צריך לומר את האמת, לטובת מדינת ישראל – החלפתו של יואב גלנט בגדעון סער במשרד הביטחון, היא הדבר הרצוי והנכון.