
מהו הדגל שהציונות הדתית צריכה להניף בעת הזו? לאיזה תחום עליה לנתב כיום את טובי בניה? אלה שתיים מהשאלות שביקשנו לברר בבית הציונות הדתית במסגרת מחקר מקיף שערכנו באחרונה, על העמדות ומגמות-העומק בקרב הציבור שמגדיר את עצמו כשייך לזרם הציוני דתי במדינת ישראל.
הממצאים לא הפתיעו אותנו. רוב מוחלט של הציבור סבור כי הדגל שאותו הציונות הדתית צריכה להניף בעת הזו הוא דגל האחדות בעם. גם התשובה לשאלה השנייה לא הפתיעה. הציבור אמנם מכיר בערכם ובחשיבותם של הביטחון, המשפט, התקשורת, ההתיישבות, הכלכלה, אך בעיניו התחום שאליו יש לנתב את הטובים ביותר הוא החינוך. כן, הטובים לחינוך. כי החינוך הוא המפתח לַכּל: מנהיגות, ביטחון, מדע וטכנולגיה, רוח וחברה, נשמה וערכים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה גם משום שהוא מאמין בכוחם של תהליכים עמוקים.
הסקר שנערך בהובלת ד"ר עידו ליברמן וצוות המחקר של בית הציונות הדתית, סיפק תימוכין למה שכולנו רואים ומרגישים: הציבור הדתי-לאומי הוא אידיאליסט בלתי-נלאה, ממלכתי בכל נימי נפשו, גאה בזהותו, מחובר לערכיו, אכפתי, דעתן, מעורב, ומבקש להשפיע, חרד לצביונה היהודי של המדינה, דואג לכלל ישראל, חותר לאחדות, מכיר בערך לימוד התורה ושואף להתעלות, לא נרתע מפני חידושים אך לא נסחף אחר אופנות חולפות, שמרן אך ריאליסט ומפוכח, מתמרן ומשלב בין העולמות, מסור למדינה, לאומה ולדור , חדור תחושת שליחות ומלא אמונה.
מכובדיי,
בשבוע הבא יציינו כ-1200 משפחות מלואת שנים עשר חודש לרצח יקיריהם.
ביום המר והנמהר, שבת שמיני-עצרת תשפ"ד, רעדה הארץ.
" אלהים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ... שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם וְאֵין קוֹבֵר ...הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תהלים ע"ט)
רק דבר אחד יכול היה להתחרות בזוועותיה של התקפת הפתע האכזרית: מימדיה המפלצתיים.
לאלה נוספו תחושת ההשפלה מרמיסת כבודנו הלאומי, והתדהמה, מהכישלון האיום של מערכות המדינה, שהיכה בנו בעוד אנו מהרהרים בלקחי הפתעה אחרת, הפתעת מלחמת יום-הכיפורים, במלאת לה חמישים שנה.
עודנו מעכלים את שארע. מנסים להבין איך ולמה. המומי יגון וצער נאלצנו לעבור היישר מהתופת בישובי הדרום אל זירות-הקרבות בעזה ובחזית הצפון. ומתוך אבק המלחמה ואימי-הזוועה, שב וזרח הגרעין החבוי של הדנ"א הישראלי: עָם שקם כְּלָבִיא להיאבק על קיומו, חברה שהתלכדה נגד מבקשי נפשה, גיבורים צעירים עזי נפש ומילואימניקים חדורי רוח קרב , צבא שהתעשת במהירות ופעל כמכונת מלחמה משומנת, ועורף שמשדר איתנות, תומך בחזית, ונחוש להמשיך עד להכרעתו המוחלטת של הצורר.
המציאות עדיין מתהווה: בעזה, בגבול הצפון, בזירה המדינית ובמגרש הפנימי. ישראל- עוד מדממת. החטופים- טרם שבו, הלחימה נמשכת, רשימת הנפגעים ומשפחות-השכול מתארכת, הישובים החרבים טרם שוקמו והמפונים – לא חזרו לשיגרה..
המלחמה טלטלה את העם היושב בציון מקצה אל קצה. היא ערערה שורה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות, עוררה בקרב רבים מחשבה עמוקה על מהותה של המדינה , המחישה את גורלו המיוחד של עמנו בהיסטוריה של העמים, החזירה אותנו אל ערכי היסוד ולהכרה- אשר מפניה ביקשנו לברוח - שאנו עדיין נאבקים על קיומנו.
נדמה היה כי לאחר חודשים ארוכים של ריב ומחלוקות , באה המלחמה וחידשה את הרעות, פתחה את הלבבות לאחווה ולאחדות, לא רק בחזית, גם בעורף, לימדה את כולנו לא ש "ביחד ננצח" אלא ש"רק ביחד ננצח".
נראה היה שלאחר חודשים של ריחוק כפוי, ושל מתח גואה בשאלות דת וחברה, שבה ותפסה את מקומה הזהות היהודית, במובנה הרחב ובביטוייה הסמליים - ציצית, השתתפות בתפילות וחיבורים אחרים לאמונה ולמסורת, שהוסיפו תעצומות, לנפש הלוחמים. אש המחלוקת שוב בערה. האם ניתן לה לכלות את כל זאת?.
איננו סופרים כיפות אך קשה שלא להבחין בנוכחותם הבולטת של בני הציונות הדתית בכל זירות הלחימה. ולצערנו כך גם בשיעורם הגבוה בקרב הנופלים. "הננו"- הם אמרו - עוד לפני שנקראו. הודות להם נתאפשרה העמדתו של סד"כ לוחם גדול ומיומן מול אוייבינו שבכל הגזרות, אך לא בכך בלבד הם באו לביטוי. תרומתם הסגולית היתה בעוצמת הרוח שהביאו עימם ליחידותיהם ולשדה הקרב, באמונה, ברעות, באנרגיות, כל אחד מהם היה כלפיד בוער במחנה.
גילויי מסירות הנפש לתורה ולצבא סיפקו המחשה נוספת לערך שהציונות הדתית מייחסת לשירות הצבאי ולהתייחסות אליו כאחת ממצוות התורה, כלשונו של הרב דרוקמן זצ"ל – "הציונות הדתית שואפת לשלמות בכל התחומים. אין היא מוכנה לוויתורים ופשרות – לא במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ולא במצוות שבין אדם לארצו ובין אדם לעמו! "
*****
מדינת ישראל שלאחר ה-7/10 לא תשוב להיות כשהייתה. היא תהיה פצועה, כואבת , מצולקת, אבל -מחוברת יותר לערכי היסוד שלה, מודעת לשבריריות של הקיום שלה, מפוכחת, מתונה וזהירה יותר– במדיניות הביטחון, ביחסי החוץ וגם – יש לקוות - במאבק הפנימי שניטש בין חלקיה.
ישראל חוזרת להיאבק! על קיומה הפיסי ועל ריבונותה, על הלגיטימיות שלה כמדינתו של העם היהודי, על עצמאותה ואי-תלותה הביטחונית, על מעמדה המדיני ומצבה הכלכלי.
כדי להצליח בכל אלה יהיה עלינו לחזק את העוצמה הרוחנית והמוסרית, את ביטחוננו בדרכינו, את חוסננו החברתי ואת אחדותנו.
ישראל צריכה לגייס את כל הכוחות החיוביים שבה ואת מלוא כוח הרצון הלאומי שלה כדי להתמודד עם המבחנים שלפניה, ולהשלים את המפעל ההיסטורי של בניית הקומות הנוספות בביתו הלאומי של העם היהודי.
אנו מאמינים שיש למגזר הדתי-לאומי ערך מיוחד ותפקיד מפתח מול האתגרים הללו. בין השאר הודות לתכונות האופי שאימץ ולמיומנויות שפיתח, מאחר שקיומו התמידי הוא בתוך סבך של מתחים, ניגודים ומורכבויות.
"בית הציונות הדתית" הוא בית א-פוליטי לכל מי שמזדהה עם רעיונות הזרם הציוני-דתי וערכיו. נטלנו על עצמנו את החובה והזכות להציב תשתית לחינוך לזהות דתית-לאומית, להפיץ ולהטמיע את משנתו וערכיו, לחזק את ההזדהות עמו ומתוך כך להשפיע על דמותה של החברה בישראל. מאמצינו ממוקדים בקומה הרעיונית: בחזון, באידיאולוגיה, בתפיסה ובעקרונות. הם הבסיס להתנהלותם של אנשי המעשה. הרבה שלוחים יש לו למקום ולכל אחד גוון שונה ודגשים משלו אך כולם יונקים מאותם שורשים ומחוברים לאותו הגזע.
מכובדיי,
אנחנו אומה השבויה בידי ההיסטוריה שלה. כל מה שנדמה לנו שאנחנו מחדשים, כבר היה בהוויתנו הלאומית. עמנו ידע לאורך שנות קיומו אסונות כבדים, חורבן וגלות, שמד והשמדה, שואה ומפלה, ומעולם לא נפל לתהומות היאוש. הוא לא נסוג מאמונתו ורוחו לא נשברה. הסטראטפ הגדול ביותר שעליו חתום עם ישראל הוא צמיחה מתוך משבר.
לא על מנהיגינו בלבד אלא על כולנו מוטלת האחריות לעשות להבטחת עתיד האומה, לביצור ביתו הלאומי של העם היהודי. איש ככל אשר חנן אותו האלקים. ויהי רצון שיקויים בנו מאמר הנביא מהפטרת השבת הבאה עלינו לטובה -
לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה.
לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.
תכלה שנה וקללותיה, פדויי ה' ישובון במהרה ברינה, תחל שנה וברכותיה.
מאיר בן שבת הוא יו"ר המועצה הציבורית של בית הציונות הדתית