"מתי הטקס?" שאלתי את הבן לפני כמה שבועות.
"באלול", הוא אמר, "אבל אתם לא מוזמנים".
אני די רגיל שלא מזמינים אותי. לא הזמינו אותי לאירוסין של נועה קירל ודניאל פרץ. לא הזמינו אותי לנאום בוועידת האקלים העולמית, למרות שאני סובל מחום ברמות על וגם לי כמו לרוב הנואמים בוועידה אין שמץ של מושג בתחום. לא הזמינו אותי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאף אוניברסיטה, למרות שאני מדבר שטויות לא פחות מיאיר לפיד ואביב גפן שכן קיבלו. אפילו לחקירה במשטרה לא הזמינו אותי למרות שמתחתי ביקורת נוקבת על היועצת המשפטית לממשלה, הן בגלל שהביקורת שלי לא מעניינת אף אחד והן מפני שבתור עיקרון לא מזמינים אותי, פשוט לא מזמינים.
ואף על פי כן, חשבתי שלטקס הסיום של קורס החובשים של הבן אני כן אקבל הזמנה. בכל זאת יש לי אליו קשר מסוים, בתור מי שבמשך השנים השתדל לא להפריע לאמא שלו לחנך אותו, ליווה אותו לבקו"ם, ומאז עוקב בדאגה סמויה אחרי מה שעובר עליו אבל לא יותר מדי, כי הוא לא מזמין אותי לשאול. עובדה שכאשר אחיו הגדול סיים קורס חובשים כן הזמינו אותנו. זאת אומרת לא אותי באופן אישי אלא את כל ההורים, אבל התפלחתי פנימה כי גם אני סוג מסוים של הורה מדי פעם. היה טקס מרגש מאוד, ירד גשם זלעפות וכל הזמן השמיעו ברקע שירים לא קשורים עד שהגיעו לבלדה לחובש, שהוא כן קשור אבל לא בהכרח משמח.
אז עכשיו אחיו הצעיר מסיים את אותו קורס, אבל הפעם לא מרשים להורים להגיע. למה?
"לא יודע", אמר הבן, "החליטו שאזרחים לא נכנסים לבסיסים צבאיים".
"בגלל המלחמה?"
"לא יודע".
זה היה, איך לומר, קצת מעליב. משום מה זכור לי שכשנסענו להביא צ'וקולוקים לחיילים בבסיס אחד אי שם בעוטף לא רק שהכניסו אותנו, אלא הש"ג בכבודו ובעצמו כיוון אותנו לחנייה הכי מקומבנת בבסיס.
ועכשיו בכלל לא נותנים לאזרחים להיכנס? מה קרה פתאום?
טקס הנפת הכיבוד
אולי צה"ל נזכר במה שקרה בפעם שעברה שהגעתי ורצה לחסוך מהחיילים את הגשם. אולי החליטו שאף אחד לא מוזמן כדי שאני לא אקטר שרק אותי לא מזמינים. אם כי מהיכרותי את ההתנהלות הצה"לית, מה שכנראה קרה זה שבזמן ארוחת הצהריים קצין אחד שאל קצין אחר: "תגיד, מה אתה אומר, הגיוני להזמין הורים לטקס?"
"כן", אמר השני בפה מלא שניצל, "די הגיוני".
"אוקיי", סיכם הראשון, "אז לא נזמין אותם".
ואולי, לחש בזדון הקונספירטור הקטן שבתוכי, אולי לא מאפשרים לי להגיע כי ברוח הימים העקומים האלה צה"ל עושה שני טקסים, כמו שעתיד להיות בשבעה באוקטובר – טקס אחד ממלכתי סגור לקהל, וטקס אלטרנטיבי מקביל שכולם מוזמנים אליו חוץ ממני? רגע, את 'אחים לנשק' הם כן מזמינים?
"לא, לא, לא", אמר הבן, "פשוט לא מזמינים אזרחים".
"בסדר", אמרתי, "אז אני מודיע למשרד הפנים שאני מוותר על האזרחות שלי".
עכשיו כשאני לא אזרח, נראה אותם מעכבים אותי בשער בנימוק הפתטי ש"לא מכניסים אזרחים". אני מוכן אפילו לנסוע לאפריקה ולחזור כמסתנן לא חוקי, ואז אסור יהיה להם לגרש אותי והם יהיו חייבים להכניס אותי פנימה. או יותר טוב, להתחזות לפועל ערבי שבא לעבוד בבסיס ונכנס בלי בעיות ובלי בטיח. בעצם הכי טוב שאני אגיד שאני בדואי שבא לאסוף אמל"ח, ככה לא רק ייתנו לי להיכנס אלא גם יעניקו לי יחס מועדף. כן אזרח, לא אזרח, לא מעניין אותי, אני מגיע. למה מה יעשו לי, יירו בי? לא נורא, יש חובשים.
עוד אני מתכנן את הפעולה הנועזת שמאפילה אפילו על הפריצה ההמונית ההיא לבסיס בית ליד, בא הבן אחרי שבועיים והודיע שצה"ל שינה את דעתו ובעצם ההורים כן מוזמנים, אולי אפילו אני. האמת? קצת התאכזבתי. מה יש לי לחפש במקום שמוכן להזמין אנשים כמוני?
לפחות נאכל טוב, אמרתי לעצמי. צה"ל אולי מתבסס על תרומות כי הוא לא יודע לספק לחיילים שלו ציוד לחימה איכותי, אבל לשפוך את תקציב הביטחון על כיבוד מפואר בטקסים מיותרים הוא יודע גם יודע. בטקס חילופי אלוף פיקוד המרכז שנערך לא מכבר היו כמויות אוכל שהיו יכולות להספיק לכל הלוחמים ביו"ש, אילו הם רק היו יכולים להגיע לטקס. גם בטקס חילופי ראש אמ"ן אומרים שהיו 1,500 איש וכיבוד כיד המלך. מלחמה או לא, רשלנות או כן, טקס מנקר עיניים חייב להיות, שיידעו כולם שצה"ל הוא הצבא מספר אחת במזרח התיכון, אם לא בניצחונות אז לפחות בטקסים.
לשבת ולקום
הגענו לטקס במיטב מחלצותינו (סתם, היה לנו פנצ'ר בדרך והיינו מלוכלכים ועייפים). אוכל לא היה, אפילו לא כיבוד קל, וטוב שכך, שהכסף ילך אך ורק למאמץ המלחמתי ולרווחת החיילים, לא לקרואסונים.
הטקס עצמו התחיל בדיוק בזמן. הרס"ר עלה על הבמה, עשה את ההצגה הרגילה של עמוד־דום־עמוד־נוח וביקש מהקהל לכבד בקימה את הנפת הדגל והמנון המדינה. אני קמתי, הן מפני שאני מכבד את המדינה והן מפני שאני פוחד מרס"רים, ואז קלטתי שרק אני עומד וכולם מסתכלים עליי כמו על דביל. מצד שני תמיד מסתכלים עליי ככה. כלומר התברר שהרס"ר לא הורה לקום עכשיו, אלא אמר שכשיניפו את הדגל וישירו את ההמנון, או אז הקהל מתבקש לכבד את המעמד בקימה ואותי בהבנה השמורה לדבילים. אז התיישבתי, וסימנתי לרס"ר שהוא יכול להמשיך.
הוא לא המשיך. זאת אומרת במשך דקה ארוכה לא קרה שום דבר, ואז הרס"ר ירד מהבמה והלך להסתודד עם המפקדים. אולי התחרטו שהזמינו אזרחים, אולי התחרטו רק שהזמינו אותי. בכל אופן ישבנו וחיכינו שיקרה משהו – שהטקס יתחיל, שירד גשם, שירד מסוק מהשמיים ומתוכו יצא הרצי הלוי ויביא לכולם כיבוד – ושום דבר לא קרה. אחרי שבע דקות נכנס לרחבת המסדרים קודקוד אחר שאיחר – סליחה, התעכב – והרס"ר הצדיע לו והורה לכולם לקום. הפעם לא בלעתי את הפיתיון ונשארתי לשבת. עד שהבנתי שעכשיו מניפים את הדגל וקמתי, בדיוק כשכולם התיישבו.
שאר הטקס היה בדיוק כמו שזכרתי מהפעם הקודמת, בערך. מפקד הקורס נשא דברים, מפקדי הכיתות חילקו לבוגרים הטריים סיכות חובש כשברקע מתנגן אמיר דדון בשיר "מתי אלמד לבחור נכון" (יכול להיות שניסו לרמוז להם משהו?), בועז שרעבי עם "לתת" (אין טקס בעולם שהשיר הזה לא מושמע בו), וכן, יהורם גאון עם בלדה לחובש, והתקווה, בלי אני מאמין לאכזבתם הרבה של הבני"שים. בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהיה בטקס הקודם.
ככה זה בצה"ל – שום דבר לא משתנה, מה שהיה הוא שיהיה. תקראו לזה קונספציה, תקראו לזה קיבעון, אבל בעידן שבו בכל שנייה יוצא טרלול חדש אני דווקא שמח לגלות שבצה"ל יודעים לשמור על מסורת.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com