באולפן ערוץ 7 מתארחת ורד אנסבכר, אחותו של רס"ן יהודה כהן הי"ד, מפקד פלוגה בסיירת גבעתי שנפל בקרבות בצפון רצועת עזה, ומספרת על אישיותו המיוחדת, תחושת השליחות איתה נכנס לקרבות בעזה ועל נוכחותו בחייה ובחיי המשפחה לאחר נפילתו.
"הוא היה כמעט בן 26, וכמו כל בחור דתי בגיל הזה הוא עסק בנושא השידוכים. לי יצא הרבה ללוות אותו באופן אישי בתחום הזה", מספרת ורד ומציינת כי יהודה השקיע רבות בפגישות ובניסיות חיפוש לקראת נישואים. "הוא היה מגיע בסופי שבוע כשהוא גמור, אבל הוא היה משקיע בזה כי הוא הבין שזה חשוב. הוא מאוד התאמץ והיה מכוון מטרה".
"מאוד כואב", אומרת ורד, "שאין לו ילדים והוא לא זכה לאהוב, אבל מצד שני אנחנו מרגישים שיש לו הרבה נפשות שהוא זכה לגעת בהן, כל כך הרבה חיילים שסיפרו שהוא השפיע עליהם, הוא נגע בהם בדברים אחרים והם ילדים אחרים, לא ביולוגיים. שמענו משל על דגן ורטמן ז"ל שכשמישהו נהרג זה כמו בקבוק בושם שמתנפץ לרסיסים שיוצאים לכל כיוון, ואנחנו מרגישים שהבושם התנפץ אבל הבושם שלו נישא בעולם בצורה מאוד חזקה שמבשמת את כולנו".
יהודה היה האח השישי מתוך שבעה אחים. "הוא היה ילד מאוד מצחיק, כיפי וזורם, לא עניין אותו לימודים. הוא היה שחמטאי מבריק וכדורסלן מעולה וזה מה שעניין אותו. אחרי ארבע שנות לימודים בישיבה בחיספין שמאוד בנתה אותו הוא הלך ללמוד במכינה בעלי ושם הוא קיבל קריאת כיוון משמעותית של רצון לתרום ולהיות שליח, ומתוך החיבור העמוק לרצון להשפיע ולתת לעם ישראל הוא התגייס".
בצה"ל יהודה טיפס באופן מהיר בסולם הדרגות והתפקידים. "מעל שש שנים הוא מסר את הנפש שלו, כפשוטו", אומרת ורד. "הוא היה דוד מאוד אהוב, מאוד אוהב מלחמת כריות, להציק לילדים... לשחק שחמט, והם מאוד אהבו את הדוד שמציק להם ומרגיז אותם... והוא היה מבסוט מזה. אח ודוד שאפשר מאוד להתגאות בו, אבל אדם מאוד פשוט, מאוד עניו למרות שהוא מאוד מצליח".
על ההתמודדות עם כאב נפילתו של אח, מספרת ורד עד כמה החלל שנותר גדול. "אני מרגישה שהוא יותר נוכח בחיים שלי עכשיו מאשר כשהוא היה חי. כל היום אני עסוקה סביבו, בהרבה מעשים להנצחתו, יוצא לי הרבה לדבר עליו וכל דבר כזה מנכיח אותו בחיים שלנו בצורה חזקה. גם שומעים עליו סיפורים שמעולם לא שמענו, פוגשים חברים ומבינים איזו דמות הוא היה. כואב להבין מה היה לנו פה, ידענו עליו שהוא משהו מיוחד אבל לא ידענו באיזה עוצמות מדובר, והוא חסר בשביעיית האחים שלנו. הוא היה גם האחרון שאמור היה להתחתן וחיכינו לחתונה שלו. זה חלל כואב".
מיזם ההנצחה המרכזי לזכרו של יהודה הוא מיזם 'עוז ליהודה' וורד מספרת: "במשך שש השנים שיהודה היה בצבא הוא הקפיד בכל שבת שהוא הגיע הביתה ללמוד תורה עם הרב ניר צוברי. הוא הקפיד על זה מתוך הבנה שזה מה שנותן לו כוח, החיבור לקודש, ופתחנו את פרויקט 'עוז ליהודה' שמחבר בין חיילים לאנשי קהילה בישוב שבו הם גרים כדי לתת עוגן רוחני לחיילים ולחיילות כדי לתת להם כוח. בשדמות מחולה (מקום מגוריו של יהודה ז"ל) יש כבר עשר חברותות כאלה. לא מזמן הם היו במפגש אצל ההורים שלי וסיפרו על הכוח והמשמעות שזה נותן להם, ואנחנו בשאיפה שזה יהפוך לפרויקט ארצי".
מיזם נוסף מקודם בהובלת חבריו של יהודה לצוות בסיירת, הקמת תצפית בנקודה אסטרטגית בבקעת הירדן. "מקום מקסים שפותח את הלב והנשמה", היא אומרת ומספרת כי מיד אחרי החגים יחל מיזם גיוס המונים לקידום המיזמים הללו שמבטאים את היותו איש תורה ומעשה גם יחד. ככזה "מתאים להנציח אותו לא רק במשהו שמיימי, אלא גם במשהו על הקרקע".
לפני סיום השיחה אתה מספרת ורד על מאפיין אחד שחוזר ונשמע מחיילים רבים שהיו בקשר עם יהודה, בין אם חברים ובין אם פקודים שהיו מעט בשוליים או חשו שקשה להם. "הם מספרים עד כמה הם לא היו חיילים טובים ויהודה הוא זה שהרים אותם ודאג להם. מש"קית הת"ש סיפרה שבכל יום באחת עשרה בלילה הוא היה מגיע, פותח מחברת ועובר על כל החיילים. היא הייתה אומרת שמאוחר והוא התעקש לדאוג לחיילים. זו רגישות ואיכפתיות למי שקשה לו. החיילים הרגישו את הענווה והפשטות הזו ורצו אחריו".
"זה נותן גם לנו כוח להיות אנשים ששמים לב למה שקורה סביבנו, ולשליחות שנכפתה עלינו ולא תכננו לקחת אותה יש משמעות וחשיבות בתקופה המאוד מאתגרת הזו עבור כולנו. אנחנו מבינים שאנחנו במסע ארוך ומאמינים שיהיה טוב, מאמינים בעם ישראל ובכוחות של האור. יהודה הקדיש את החיים שלו וידע לקראת מה הוא נכנס. הוא נכנס למלחמה הזו מתוך רצון למגר את הרוע. כך הוא כתב לנו לפני שהוא נכנס לעזה. המטרה שלנו היא למגר את הרוע ולהוסיף טוב ולדעת שהאור גובר והוא שינצח".