בדיחה עתיקה אומרת שהמשותף לפוליטיקאי ולחיתול הוא ששניהם צריכים להתחלף לעתים קרובות, ומסיבה טובה.
היינו חושבים שהבדיחה הזו רלוונטית רק להנהגה מושחתת, אך התנ"ך מגלה לנו שגם דוד המלך, שלחם מלחמות עקובות מדם, מסר את נפשו והקים ממלכה עצמאית, לא נמצא ראוי להקים את בית המקדש, ולשם כך נדרשה החלפתו בשלמה (דברי הימים א' כ"ב, ח').
הסיבה לכך נעוצה בתג המחיר הכבד שגובה ההנהגה והפוליטיקה. עצם העוצמה, הפעלת הכוח וההתמודדות המתמשכת עם הרוע, מאתגרת את נפש המנהיג. המלכוד בין שלטון ללא כוח המוביל לאנרכיה, לבין כוח שלטוני בלתי מוגבל המוביל לעריצות ולרשעות, מצריך נוסחת קסם שתאזן ביניהם. לכן בתורה רגע ציווי המלוכה ביהדות, הוא הרגע של הגבלת כוחו של המלך. הגבלת העוצמה הצבאית ("לא ירבה לו סוסים"), היצרית ("לא ירבה לו נשים") ואפילו הכלכלית ("וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד". דברים יז, טז-יז).
הפתרון המודרני לשליטה בעוצמה הממלכתית הוא מודל שלושת הרשויות של הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה. המודל מציע הפרדת רשויות המדינה בשיטה של איזונים ובלמים: רשות המחוקקת חוקים, רשות המבצעת אותם ורשות שופטת.
כל האמצעים הללו - הפרדת רשויות, ביקורת תקשורתית ומוסדות פיקוח - נועדו לאזן את הכוח השלטוני, מתוך ההבנה שהציבור זקוק להנהגה, שכן "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". אך למרות כל האיזונים והבלמים החיצוניים הללו, נראה שכיום אנו מצויים במשבר אמון עמוק, המתבטא בחוסר אמון של האזרחים ברשויות השלטון.
עוצמת המשבר מתבהרת לנו כשנזכרים בהפגנות הענק שהתרחשו בחודשים שלפני המלחמה. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות, בתל אביב נגד הרשות המחוקקת ובירושלים נגד הרשות השופטת.
גם הסטטיסטיקות מצביעות על השבר. מדד ראשית 2023 של המכון הישראלי לדמוקרטיה (לפני המלחמה), מצביע על המשך הירידה המתמשכת באמון הציבור ברשויות המדינה.
מדדי האמון בכל מוסדות המדינה ירדו ביחס לשנים קודמות, האמון בבית המשפט (42%) הוא הנמוך ביותר שנמדד אי פעם, וגם האמון בכנסת (19%), בממשלה (28%) ובמשטרה (35%) נמוכים מאוד. הנתונים המספריים מדליקים נורה אדומה מהבהבת לגבי החרפת הפיצול בעמדות הציבור לשבטים נפרדים בהתאם להשתייכות פוליטית. נדמה שלא נותר מכנה משותף שייצב את הממלכתיות, הן בממד החברתי, הן בשאלות זהות ערכיות ואפילו בשאלות מעשיות של התנהלות.
חריפותו של המשבר בישראל נובע מכך שכל אחת מהקבוצות מחזיקה בחזון שהיא רוצה להנחיל לכולם. דווקא עוצמת השבר מעידה על עומק השאיפה לייעוד משותף, ולא רק על מענה לצרכים מגזריים. ייחודיותה של המחלוקת הישראלית מדגישה את הצורך "להמציא" תרופה ייחודית לממלכתיות, שאינה קיימת בשפות ובמדינות אחרות.
משבר שכזה הוא איתות לכך שסדרי החיים הישנים אינם מספיקים למציאות שהתפתחה, כי הגיע הזמן שהגולם השבטי, יהפוך לפרפר ממלכתי. גם המלחמה, שמיתנה את גילויי הפילוג בהפגנות, מגלה שבתוך השבר העמוק, מסתתר רצון פנימי לשרוד ולהתפתח לאומית. נראה כי "הלב יודע דברים שהשכל לא מבין", ולכן יש צורך בפתרון שיספק יותר מאשר איזונים ובלמים חיצוניים. יש צורך בהוספת ממד של מוטיבציה פנימית ליצירת ממלכתיות ישראלית.
ניתן לקבל השראה מחז"ל למוטיבציה פנימית שתשלים ותחבר את הרשויות השונות. הרשויות מכונות בלשון חכמים "כתרים", שמעליהם עומד "כתר שם טוב". מודל הכתרים כולל: תורה (מחוקקת), כהונה (שופטת ומחנכת) ומלכות (מבצעת). אך שלושתם זקוקים לאיזון מוסרי פנימי, המגלה את השם הטוב שהוא "עולה על כולם" (אבות ד', יג). באופן דומה, גם החסמים שהוזכרו בספר דברים לריסון המלך, מסתיימים בדרישה חיובית לחיזוק המוטיבציה הפנימית, באמצעות לימוד מוסר התורה וההכרה בסמכות עליונה. האיום שממנו מגינים כל האיזונים והבלמים הוא הסכנה הנובעת מהלב - "רום לבבך", האגו האנושי, הוא שהוביל מלכים וממלכות ברוב ימי האנושות, מפסגות האגו לתהומות הרשע.
נראה שהמשבר הלאומי והצורך באיזונים ובלמים פנימיים שיאפשרו חיים משותפים, הוא צורך אוניברסלי שהעולם רק חיכה שנמציא לו פתרון, הפילוסוף רוסו אמר כבר במאה ה-18: "רק כאשר תהיה ליהודים מדינה משלהם נדע מה יש להם לומר לנו". זוהי, למעשה, ברכתו של אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יישום של ממלכתיות וריבונות יהודית, שמקור כוחה הוא ריבון העולמים (פרשנות משופרת לכתוב על שטרות הדולר: "באלוהים אנו בוטחים"), מציע לחזק את הבלמים והאיזונים החיצוניים בלב פתוח ועמוד שדרה פנימי, בדרך ליצירת עוצמה שלטונית טובה וישרה.
הכותבת היא חברה בצוות כתיבה ופיתוח בעמותת יסודות לחינוך תורה ודמוקרטיה