רבותיי, אני רזה מדי. אני רזה מדי ואני מודע לזה. איך אני מודע לזה? מאוד פשוט - אנשים מביאים את זה לידיעתי. כשאתה מאוד רזה אנשים מרגישים צורך לעדכן אותך בזה, אולי לא שמת לב. מדובר בתופעה חברתית ייחודית שאין לה אח ורע בפגמים חיצוניים אחרים. אף אחד לא ניגש ברחוב למישהו עם גיבנת ואומר לו: "אויש חנן, אתה נורא גיבן. וזה כבר גיבנת בקטע לא מחמיא. אתה חייב להיות זקוף יותר". לא לא. חומת הטקט עומדת איתן עד שהיא נתקלת באדם קצת יותר מדי רזה. או אז החמלה מתפרצת וכל המוסכמות החברתיות מושלכות הצידה. אנשים ניגשים אליי בדאגה ואומרים לי "יאיר, אתה רזה מדי", "יאיר, אתה נראה חולה", "יאיר, זה לא בריא".
האנשים האלה נורא דואגים לי.
פרט פיקנטי: האנשים האלה שמאוד דואגים לי הם אף פעם לא רזים בעצמם. והדבר פלא. כנראה שלאנשים רזים פשוט לא אכפת ממני. אין הסבר אחר.
עכשיו מה מוזר, החבר'ה האלה שדואגים לי, הם מאוד דואגים לי עד שהם שומעים שאני מנסה לעלות במשקל ולא מצליח. הו הו, תפנית בעלילה. פתאום וייב האחות הרחמנייה מתחלף בזה של לוחם MMA. אותן העיניים שדמעו בדאגה כעת יוקדות בשנאה רושפת. ולא ברור לי למה, הרי אתם אמורים לרחם עליי עוד יותר עכשיו, לא? לאן נעלמה האמפתיה?
ניסיתם פעם להגיד לחבר רחב גרם שאתם בדיאטת השמנה? זה כמו לספר לאמינם על קיומה של מסכת עירובין. הוא בכלל לא מתחיל להבין על מה אתה מדבר. "פשוט תאכל וזהו, מה הבעיה". אבל יש בעיה, מה נעשה.
יש לי כמה חברים שנכנסים ויוצאים מדיאטות ובאמת אני רואה כמה זה קשה להם. לפני כמה זמן אחד החברים שיתף אותי בכמה קשה לו עם הדיאטה החדשה שלו. הוא עושה דיאטה שנקראת דיאטת 8/16, שזה אומר ש־8 שעות הוא אוכל ו־16 שעות הוא בודק את השעון. אז אמרתי לו שאני מנסה להעלות במשקל וגם לי מאוד קשה עם הדיאטה. הוא נתן בי מבט כל כך מזלזל, שנאלצתי בניגוד להיגיון הבריא להמשיך. הסתכלתי לו בול בעין ואמרתי לו שלא רק שזה קשה לי, זה אפילו יותר קשה מהדיאטה שלו.
וואי וואי וואי. לדעתי רק מהעצבים הוא שרף כמה קלוריות. אבל ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו שלא צריך לכעוס, אבל שבאמת יותר קשה לעלות במשקל מאשר לרדת. כי בשביל לרדת במשקל צריך רק לא לדחוף עוד בורקס. אני כדי לעלות במשקל צריך כן לדחוף את הבורקס. והרבה יותר קשה לעשות משהו מאשר לא לעשות משהו. נניח האנשים שבנו את מגדל אייפל. היה להם הרבה יותר קשה מהאנשים שלא בנו את מגדל אייפל. לא ככה?
לפני כמה שנים ניסיתי באמת לטפל בנושא ברצינות. הלכתי לרופא המשפחה שלי ואמרתי לו שאני יותר מדי רזה. הוא הסתכל עליי כאילו הבעיה אצלי היא בכלל במוח. "אתה בסדר גמור, למה אתה חושב שאתה רזה מדי?". "כי אני ליטרלי רואה את הלב שלי פועם דרך בית החזה", ניסיתי להסביר לו. הוא לא השתכנע. הוא לקח ממני משקל וגובה והראה לי איך לפי ה־BMI אני סבבה לגמרי. אפילו אני הופתעתי. "אבל אנשים ברחוב דואגים לי דוקטור! מה אני אמור להגיד להם?" התעקשתי. "למה אכפת לך מה אנשים חושבים?" הוא שאל. "כי כילד הוטמעה בי התניה שקושרת את האהבה כלפיי להצלחה אישית ולא לחיבה בלתי תלויה ולכן אני זקוק לחוויה של הצלחה כדי להרגיש נאהב, אז כשמבקרים אותי גם על הדבר הפעוט ביותר אני מאבד ביטחון ורץ לתקן את זה".
עכשיו הוא היה בטוח שהבעיה שלי במוח. הוא מיהר לרשום לי הפניה לתזונאית (ולמזכירה - בקשה לצוות אותי לרופא משפחה אחר).
כמה ימים לאחר מכן נכנסתי לתזונאית. היא הביטה בסיכום שכתב רופא המשפחה והנהנה אליי בחיבה. "אני מבינה אותך", היא אמרה, "גם אני קיבלתי יותר מדי אהבה כילדה ולכן אני טיפוס מרצה". הרופא הזה, שיהיה בריא, לא שמע על חיסיון מטפל־מטופל.
ישבנו אני והתזונאית ובנינו לי תפריט יומי מדויק שכולל את כל הפרודוקטים הנדרשים לעלייה במשקל. "כל מה שצריך זה משמעת עצמית", היא סיימה. וואלה יופי. יכלה באותה מידה להגיד שכל מה שאני צריך זה אונקיית זהב בצורת מפרץ חיפה. הרי אם הייתה לי משמעת עצמית הייתי עכשיו בברודוויי בעיצומו של אודישן לתפקיד איכר מספר 2 בעיבוד היפ הופ של טוביה החולב. חזרתי הביתה, הגשתי לאשתי את התפריט וביקשתי ממנה לתמוך בי. "אתה לא תעמוד בזה בחיים", היא סיכמה. מעליב מאוד, אבל הזלזול הזה נתן לי בדיוק את הדרייב שהייתי צריך. הלכתי לסופר וקניתי את כל המצרכים שהתזונאית אמרה, חזרתי הביתה, סידרתי לי אותם במדף לפי ארוחות ויצאתי לדרך.
הדרך הסתיימה אחרי שלושה וחצי ימים. תחשבו מה שאתם רוצים, אבל אני הייתי גאה בעצמי. שלושה וחצי ימים להתמיד בדיאטת השמנה בשבילי זה לא דבר של מה בכך, ולעניות דעתי גם ראו קצת את השינוי. אז יצאתי לרחוב מבסוט ורק חיכיתי לתגובות על הלוק החדש והמלא שלי. בסוף ניגש אליי אחד השכנים בדחילו ואמר לי: "יעקבי, אפשר להגיד לך משהו?". "נו בכבוד!" אמרתי. "יש לך קצת גיבנת, אולי כדאי שתבדוק את זה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com