שתתחדש עלינו

להשתנות

אחד הדברים שהתחדדו לי בשנה האחרונה הוא כמה קשה לאנשים, מכל המגזרים ומכל הסוגים, להשתנות. גם לי. העולם התהפך עלינו, כולנו נפצענו, נפגענו, נחטפנו, לכולנו היה ברור שטלטלה כזאת כבר לא תשאיר דבר כשהיה, שאנחנו הולכים להשתנות ובגדול.

מהר מאוד הבנו שכולם כולם חוזרים בזריזות אל עמדות המוצא, אל המוכר, אל הידוע, אל תפיסת המציאות שקדמה לרעידת האדמה. בהתחלה זה היה סוג של הגנה עצמית. אם תחשוב ש"הצד שלך" אשם במה שקרה, ולפחות שיש לו אשמה מסוימת, תקרוס, איך אפשר לשאת אשמה בסדר גודל כזה? ומנגד, אם הצד השני אשם, הרי שנמצאו אשמים מבלי שנצטרך לשאת את מחיר האחריות.

החזרה אל המוכר והידוע הייתה גם סוג של הגנה עצמית. הרי הכול זז פתאום, האדמה רקדה כמו שיכורה את מחול הדמים תחת רגלינו, הכול נשמט, איך אפשר לשמוט גם תפיסת עולם ולשוט חסר כול בחלל? המחשבות הישנות היו הדבר היציב היחיד בסביבה. ואחר כך? אחר כך כבר עבר ההלם הראשוני, כבר התרגלנו לסיוט, כבר מצאנו מסלול מוכר מפעם ולמי יש אומץ לשנות.

כולם הסכימו אחרי מה שקרה שהכול זו הקונספציה, הבעיה שכולם גם הסכימו שמדובר בקונספציה של הצד השני. כך כל אחד נח על זרי הדפנה של עולמו הישן, פטור מכל שינוי.

וכשאני כותב על שינוי אינני מדבר בהכרח על שינוי אמונה, דעה ותפיסת עולם. אני מדבר על שינוי התנהלות, שינויים מעשיים, שינויים בדרך.

להבין

פתאום הבנתי את התנ"ך. אני מסתכל על מאורעות ימי השופטים: חוטאים. עובדים עבודה זרה. נמסרים בידי אויב והוא מענה אותם ופוגע ללא רחם. ה׳ מקים להם שופט. הוא מושיע אותם. אתה אומר לעצמך שזהו, המסר עבר, העיקרון כבר נלמד. אבל לא. שוב מתרסקים, שוב מתמכרים, שוב צריך להושיע אותנו בעיקר מעצמנו.

קמה מלכות ואיתה קמה המלחמה הפנימית, שאול בן רחל רודף את דוד בן לאה. אחרי שלושה מלכים נתפלג רשמית ונילחם זה בזה עד חורבן, כאילו לא שמענו על מכירת יוסף, על המחיר, כאילו כלום. אבל כשאני רואה אותנו היום, בוגרי מכירת יוסף, בוגרי פילוג הממלכה, בוגרי שתי גלויות, בוגרי אלטלנה, רצח רבין ובוגרי שמחת תורה שהתהפכה עלינו לרעה – אני רואה כמה קשה לנו לשנות, אני מבין את אנשי התנ"ך.

קחו את שרפת האסמים כמשל. כמה פעמים בשנה האחרונה שמעתם על שורפי האסמים? בלי סוף. איך זה שהאסמים ממשיכים להישרף? מפני שכל אחד רואה בשני את הסיקריקים ובעצמו את רבן יוחנן בן זכאי שרק הוא יכול להציל.

להשליך

זה לא רק במישור הלאומי, ככה אנחנו בכל כך הרבה תחומים. בזוגיות, בהורות, בעבודת ה׳, ביחסים עם אנשים, ביחסים עם מתוקים ומאפים ושאר יצרים – זה לא שאיננו יודעים מה נכון ומה לא, זה שאנחנו מתחילים שינוי בתנופה אדירה ומוצאים את עצמנו אחרי פרק זמן בנקודת ההתחלה. לפעמים מרוב תסכול על השינוי שהוחמץ, מידרדרים למטה ממנה.

שתתחדש

לכן כשנשב לשולחן החג עם כל הסימנים לשנה טובה ומתוקה יותר, ואני מניח שהרבה יאמרו "אמן" בקול גדול על הכרתי, הסילקא והתמרים, וגם אני ממש בעד שייכרתו, יסתלקו וייתמו אויבינו, שונאינו וכל מבקשי רעתנו, בכל זאת האויבים בעיניי אינם העניין. הם רק תמונת מראה לסיפור שלנו עם עצמנו. לכן את ה"אמן" הכי גדול אשקיע השנה בתפוח בדבש – שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש. שתתחדש עלינו, שתחדש אותנו, שנסכים להתחדש איתה, שיהיה לנו אומץ לשנות. שיתחדשו עלינו חדשות טובות. אמן.

ובכל זאת – איך?

אחרי שהבנתי כמה קשה השינוי, והבנתי למה תשובה קדמה לעולם, מפני שבתוך הרגלי הטבע השינוי חסום מאוד, אני עדיין מאמין ביכולת הזאת להשתנות. היא בעיניי תמצית מותר האדם מן הבהמה, או אם תרצו – ההבדל בין ראש של דג שיכול לבחור לשנות מסלול, לזנב המזדנב בעל כורחו אחרי הרגלי האתמול. היא גם תקוות הימים הללו, ימי אלול ותשרי. בלי אמון בשינוי יאבד טעמם של הימים הנוראים.

ואולי התחדד לי השנה יותר מתמיד מה מונע שינוי ומה מאפשר אותו:

1. מתברר שקשה לשנות תחת אשמה. אם מחיר לקיחת האחריות הוא קלון ודיראון עולם ומצפון שיישא חללים וחטופים לאין מספר, מי ירצה לשאת באחריות? כך גם בשינוי האישי. אני מציע תקווה במקום אשמה, הזדמנות במקום נקמה.

2. התרחשויות חיצוניות הן שוליות בתהליך השינוי. מתברר שהמציאות יכולה להתהפך ועדיין אנשים יישארו במקומם, כמו כדור הארץ שזז כל הזמן ואיכשהו אנשים דבוקים בכוח המשיכה אל מקומם. ההחלטה לזוז לא תלויה בכדור, היא תלויה באדם.

3. כמו במשחק מונופול, לפעמים יש תחושה שאתה זז רק לכאורה אבל חוזר כל הזמן אל נקודת ההתחלה. כך אפשר להמשיך את הדימוי הזה, כי מסיבוב לסיבוב מתגלה פה בית ושם מלון, כלומר החזרה לכאורה אל אותו מקום מסתירה לפעמים שינוי שמתרחש. אני מאמין גדול בכך שגם השנה החולפת עוד תתגלה כשנה מכוננת ששינתה אותנו כעם, אלא שלגלות את השינוי לוקח זמן.

הקפות שניות

בשבוע שעבר כתבתי כאן על אתגר שמחת תורה של השנה. בכוונה התעלמתי מההקפות השניות, מפני שאני מצוי ביני לביני בספק גדול אם ואיך נכון לציין אותן השנה. לא מדובר בחג, וביום השנה העברי הראשון לכל כך הרבה חללים אני לא יודע אם נכון לקיים הקפות, ועם זאת הצורך בכוחות וגבורה חיוביים גם הוא ברור מאוד. החלטתי שלא לכתוב דבר והערכתי שהתגובות לטור יביאו איתן רעיונות מעשיים. זאת הזדמנות להודות לכם, הקוראים, על התייחסויות מרגשות ומיוחדות, ובמיוחד אני מבקש להודות למשפחות שכולות רבות שחיבקו את הדברים מן השבוע שעבר והוסיפו משלהן.

אז הנה, שתי הצעות חשובות באשר להקפות שניות:

מישהי בשם רעות סיפרה לי על סבא שלה ז"ל שהיה חסיד מודז'יץ (מזרוחניק עם שפם, אבל לדבריה "במודז'יץ תל אביב הייתה מקום לכולם"). בהקפות השניות במודז'יץ, בהקפה השישית, מכבים את האור ושרים: "אני מאמין" ו"לא למעננו". אפשר בהחלט לאמץ בשנה הנוכחית.

והנה הצעה מעשית שבעיניי יכולה להיות מופלאה ככל שתיעשה בממדים רחבים יותר. יוזמה שמונהגת על ידי חברי, הרב בנימין טבדי. מדובר בהקפות שניות שבהן יתארגנו קהילות מכלל המקומות בארץ להגיע אל אחינו יושבי הדרום, הצפון והמפונים, ויציינו אותן יחד, כך שבמובהק לא יהיה מדובר בשמחת שכחה אלא בשמחת ערבות. אני מביא כאן את הדברים כפי שפרסם, ומתפלל שהמיזם יצליח כמה שיותר:

"רבים מתלבטים כיצד ייראו ההקפות השניות השנה. מצד אחד אנו לא מתעלמים מהצורך להיות רגישים לתאריך העברי שבו אירע הטבח הנורא, ומאידך - החשיבות הגדולה של הדגשת האמונה, ההמשכיות והגבורה.

"לאחר מחשבה, קידמתי רעיון מול ערים ויישובים בעוטף עזה ומהצפון, המעוניינים בהקפות שניות - שקהילות מהמרכז יגיעו אליהן להקפות שניות, בסימן: אהבה, ערבות וגבורה - כי היא לנו עוז ואורה.

"רבנים וראשי קהילות המעוניינים לעזור ולהשתתף במיזם - מוזמנים ליצור עימי קשר בטלפון 053-7544056".

לתגובות: liorangelman@gmail.com