העם מגיע לבג"ץ

לשופטי בג"ץ לא היה נעים להיתקל בדלת העם. לא היה צורך להתחקות אחרי עוויתות נסתרות או ציטוטים מחדרים סגורים כדי להבין זאת. ברגע שבני משפחות שכולות ומוחים מארגונים אזרחיים הקימו קול זעקה במהלך דיונים שעסקו בנוחות ובתנאי המחיה של האויב העזתי, השופטים פשוט קמו ויצאו מהאולם. זה קרה פעם אחר פעם אחר פעם, דפוס חוזר. כנראה שעל פי עקרונות היסוד של השיטה, הם פטורים מלשמוע את רחשי לב העם. תפקידם הוא להטיף לנבחרי הציבור על שהם לא עושים זאת.

ראו זאת העותרים בסוגיות הללו, ארגוני שמאל אולטרה־קיצוניים בואכה ימין לאומני פלשתיני, וקפצו על הסנטימנט. שופטי בג"ץ בצד שלנו, ניתחו, הלוא גם הם סולדים מהקולניות של ההמון הנבער. חברו כל מייצגי החמאס בישראל – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט, גישה, יש דין ורופאים לזכויות אדם – והגישו עתירה לבית המשפט הנכבד: "מדוע לא ינחו את משמר בתי המשפט שלא לאפשר לאף אדם המגיע לדיון בבתי המשפט ומבקש למחות בתחומי מבנה בית המשפט כנגד עורכי דין המייצגים בו, להתקרב אל עורכי הדין, להטריד אותם או להציק להם בכל דרך אשר פוגעת בחירותם לבצע את עבודתם, להתנהל בחופשיות בבניין בית המשפט, ולשוחח עם לקוחותיהם או להמתין בשלווה לדיון?"

שלווה הם מבקשים. שלא יעלו הדציבלים באוזניים העדינות מצרחות של אמא ששכלה את בנה במוצב בשבעה באוקטובר, או אישה שאת בעלה המילואימניק כבר לא תפגוש. העתירה מפרטת את החוויות הקשות שעברו עורכי הדין של הארגונים בדרכם אל אולם הדיונים. "אתה מייצג ארגון רדיקלי בשירות ובמימון אירופה", תואר מפגש בין פעיל ימין לעורך דין מהאגודה לזכויות האזרח. "כמה פעמים דאגתם לזכויות מחבלים? אתה שוקל להחליף עבודה אולי במקום לייצג את כל הארגונים המגעילים האלה, שופרות של חמאס? מכרתם את נשמתכם לשטן, תתבייש לך, במימון צאצאי הנאצים וממשלת גרמניה, תתבייש לך איש עלוב".

שתי עורכות דין מטעם הוועד למניעת עינויים שהגיעו לבית המשפט כדי לדאוג למפגשים של מחבלים שנשבו במהלך המלחמה עם עורכי דין, ספגו את ההטחות האלה: "למה את מגיעה היום בזמן שיש מלחמה, בזמן שעכשיו יש הרוגים בצפון, אתם מגיעים כדי לבקש שהמחבלים יקבלו יותר פגישות עם שופטים, יותר פגישות עם עורכי דין?! בושה וחרפה לכם".

בדיון אחר, לגבי שחרור גופתו של המחבל הנאלח וליד דקה, שמהווה גם קלף מיקוח במשא ומתן על שחרור החטופים, נאלצו עורכות הדין מטעם 'עדאלה' לשמוע את ההאשמות הקשות: "בצע כסף, לתמוך ברוצחים! מי שאשם זה בית המשפט הזה שנותן לכם דריסת רגל, יתביישו השופטים, במקום לסלק אתכם מפה!"

עורכי הדין של עדאלה נאלצו לשמוע מילים קשות גם כשבחרו להגן על הרשות הפלשתינית בדיון בבית המשפט. "אלה משתפי פעולה עם המחבלים", צעקו לעברם משפחות שיקיריהן נרצחו על ידי מחבלים שממומנים היטב בידי הרשות, "אלה יש להם דם על הידיים לא פחות ממחבלים. אתם ואחמד טיבי הייתם צריכים להיות מזמן בכלא, דם על הידיים יש לכם, נבלות".

הדוגמאות עוד רבות. העתירה בכללה היא ארכנית עד לזרא – 92 עמודים רק כדי להגיד: אל תעליבו אותנו כשאנחנו באים להגן על האויב. ובכן, בדקתי לעומק את הציטוטים המדוברים, ואני לא מוצא בהם אפילו שמץ של שקר או הוצאת דיבה. המוחים בסך הכול מתארים, גם אם בהנפת ידיים או בהרמת קול, את הפרקטיקה של הארגונים הללו: מקבלים כסף מממשלות זרות כדי לדאוג לשלומם, לטובתם ולהצלחתם של מחבלים מוצהרים וכאלה שרק תומכים בהם מאחור.

עתירה שהיא גול עצמי

העתירה הזאת היא בעיקר גול עצמי של העותרים. בחוסר מודעות משווע, הם מחליטים להביא למבחן בג"ץ את פרקטיקת ההטרדות כאמצעי להבעת מחאה – פרקטיקה שמובילי מחאות השמאל לוקחים בשנים האחרונות למחוזות קיצוניים. ניקח רק את השבת האחרונה, שבה קבוצת מוחים נצמדה בצעקות עם מגאפונים ליושב ראש ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין בדרכו לתפילת שחרית, לא הרפתה ממנו עד שנכנס לבית הכנסת, וגם לתוך אולם התפילה עצמו הצליחו להגיע באמצעות הכנסת שלטי מחאה פנימה בידי כמה מפגינות.

זה בדיוק מה שקרה גם לשר לוין, שחווה לא פעם אלימות של ממש בניסיונותיו לצאת מביתו לעבודה. כך עובדי פורום קהלת, שזכו ליותר מצעקות ממרחק קצר כשבסך הכול הגיעו למקום עבודתם. כך גם שורה של חברי כנסת ושרים שזוכים להטרדות קולניות בבואם ובצאתם מהבית. וכך אירע השבוע לגדעון סער ברגע אחד, עם פרסום הידיעה על מגעים של מפלגתו עם מפלגת הליכוד.

לא מדובר ביוזמות ספורדיות פה ושם. זו שיטת פעולה מתמשכת. יש אפילו יוזמה בשם "משמרות הבושה", שייעודה המוצהר הוא "פעולות ממוקדות מול שרים, ח"כים ומשת"פים". המייסדת שלה, נאווה רוזיליו, מגייסת כספים באופן קבוע כדי לממן פעילים, חמ"ל שמתעדכן במיקומי ח"כים ומשת"פים וכנראה גם אותה עצמה. הרי בסופו של יום, אקטיביזם הוא אחד מענפי המשק החזקים בתל אביב. אתה מתחיל במימון המונים, ואם אתה מספיק טוב יש סיכוי לאקזיט ומכירה של המותג למימון מדינה זרה.

פעילי הימין שמגיעים לבית המשפט בסך הכול העתיקו את הפרקטיקה של מחאת קפלן, רק בעדינות ובממלכתיות. הם לא מתנפלים על השופטים בביתם, אלא מתעמתים בתוך בית המשפט עם אנשים שבחרו בצד של האויב. פעמים ספורות, באמת שאפשר למנות אותן על כף יד אחת, הם הטיחו את ההאשמות המוצדקות על סיוע לאויב בשעת מלחמה בשופטי בג"ץ. גם זה היה בתוך האולם ומרחוק. לא בבית, לא במסעדה, לא בחתונה של הבן ולא בעזרת מגאפון. השופטים, כאמור, פשוט יצאו מהאולם והתנתקו. לחיי הימין הממלכתי.

אני מכיר את הטענה שבוודאי תיטען: המוחים משמאל מפנים את זעמם אל חברי כנסת ושרים, קרי מקבלי ההחלטות, ובדמוקרטיה ראוי שהם יהיו חשופים לביקורת ולמחאה. מה שאין כן עורכי דין פרטיים שמייצגים בבג"ץ, או אפילו שופטים שהם דרג מקצועי ואינם נושאים באחריות על מדיניות. דא עקא שהעיוות המתמשך שיצר בג"ץ במבנה השלטוני בישראל הופך את עורכי הדין מהקצה הרדיקלי ביותר של המפה הפוליטית, ציבור ששווה עשירית מנדט בקלפי ביום טוב, למשפיעים פי כמה מחברי כנסת ושרים.

זוהי זכות העמידה, טמבל. במשך שנים בג"ץ מרחיב בהתמדה את זכות העמידה של ארגונים קיקיוניים ולא רלוונטיים, ומקבל אותם כמייצגים של אזרחי ישות זרה בבית המשפט. כלומר, לא רק שהארגון אינו בר זכות עמידה, גם המיוצג שלו אינו זכאי לעתור לבית משפט ישראלי. ואף על פי כן ולמרות הכול, בג"ץ מאפשר לארגונים הללו לעתור שוב ושוב, מאות ואלפי פעמים, כדי שיוכל לעסוק בסוגיות מדיניות שחשובות לו. ממשלות זרות, שמעוניינות להשפיע על המדיניות הישראלית, מזהות את הפרצה ודואגות לשמן את הארגונים הללו במיליונים רבים, ומעגל הקסמים ממשיך לעשות שמות באינטרסים של מדינת ישראל.

הנה כי כן, מי יותר משפיע על המדיניות הישראלית בעזה: ארגון גישה, שהצליח בעזרת בג"ץ לכפות על הממשלה העברת מאות משאיות סיוע לחמאס ביום, או חבר הכנסת אלי דלל, שלשמו התוודעתי בזכות משמרות הבושה שרדפו אותו? ומי יותר ראוי למחאה על ידי אזרחי ישראל, ארגון עדאלה שמבזבז קלפי מיקוח על חטופים באמצעות עתירה לבג"ץ, או השר הממונה על החברות הממשלתיות בימים שבהם ליועמ"שית מתחשק לאפשר לו לקדם מינויים?

התשובה ברורה, ואיתה גם האיוולת שבעתירה. בעטיה של רגישות מופרזת, הגישו קבוצת ארגוני השמאל עתירה חריפה נגד פרקטיקת הרדיפה שמנהלת מחאת קפלן כבר שנתיים. בית המשפט ייאלץ להכריע אם הוא מעוניין באווירת מוזיאון במסדרונות בית המשפט במחיר של הפסקת הטרדת נבחרי הציבור בכל אתר ואתר, או שייאלץ להמשיך ללכלך את אוזניו ואוזני עותריו המוזמנים בדברי מחאה נמרצים. או, כלשונה הטהורה של נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש, שימצאו השופטים כדרכם סדק לומר: "זה לא אותו הציור".

לתגובות: yoniro770@gmail.com