בשנת 1807, לבקשת נפוליאון, כינסו יהודי צרפת בפריז אספת רבנים שנפוליאון נתן לה את השם היומרני "סנהדרין".
פייק־סנהדרין זו, שהתכנסה רק כמה פעמים ואחר כך פוזרה, נדרשה על ידי נפוליאון לתקן תקנות המחייבות את היהודים החיים תחת שלטונו להתאים את אורח חייהם לשאר אזרחי צרפת.
בתמורה הובטח ליהודים שנפוליאון יאשרר את שוויון הזכויות שהעניקה להם האספה הכללית של המהפכה הצרפתית שנים ספורות לפני עלייתו לשלטון. דיוני הסנהדרין, שהייתה מורכבת מ־71 נציגים (רובם רבנים), התנהלו באולם מפואר ובכוראוגרפיה מרשימה ביותר, כמיטב המסורת הצרפתית. כשנשיא הסנהדרין הרב זינצהיים (רבה הראשי של שטרסבורג) נכנס, עמדו חיילים צרפתים במסדר וירו מטחי כבוד באוויר. נדמה היה שמאז אלכסנדר מוקדון לא ניתן כזה כבוד ליהודים על ידי שליט גוי. לאחר מותו זכה הרב זינצהיים לשבחים מאת החתם סופר: "הרב הגאון מו"ה דוד זצ"ל זינצהיימער אשר בהיותו מכובד וקרוב מאוד למלכות בפריס ונשאל על כמה דברים והשיב שואליו דבר והיה גדול ומכובד מאוד בעיני המלך והשרים וכבוד עשו לו במותו כידוע, עוד נשאר הוא המושל בגבורתו ולא משלו הם בו שיתפתה אחריהם ח"ו אלא אחר שגילה להם טפח חזר לכסות טפחיים".
החתם סופר מתייחס בסוף דבריו להצלחתו של הרב זינצהיים לנווט את הדיון סביב שאלות קריטיות מאוד (כגון נישואים אזרחיים, הלוואה בריבית וכדו') באופן כזה שהניסוחים נשארו מספיק מעורפלים כדי לא להפר את ההלכה. הוא בחר, כנראה מסיבות של כבוד לאומי, להתמקד בכבוד הגדול שנפוליאון חלק לרב זינצהיים ולהתעלם מההשפלה הנוראה של היהודים שהייתה כרוכה באותו מעמד.
בהקדמה להחלטות הסנהדרין שפורסמו באותה שנה כתוב כך: "ברוך ה' א־לוקי ישראל מן העולם ועד העולם. א־לוקים משמיים ראה בעוני עמו ישראל ולגמלם כרחמיו וכרוב חסדיו בחרה רצתה נפשו באדיר המושלים נפוליאון הגדול... בצל כנפיו בטח ליבנו ונעזרנו". ואם זה לא מספיק, הינה ההשפלה האולטימטיבית: במטבע שהושק במיוחד לכבוד כינוס הפייק־סנהדרין נראה נפוליאון מעניק למשה רבינו הכורע לפניו על הברכיים את שני לוחות הברית. איזו השפלה לעם היהודי, ואיזו אומללות שרבם של כל ישראל באותה תקופה, החתם סופר, נאלץ למכור לבני דורו את הביזיון ככבוד.
ובכן, לאחר קום הציונות נראה היה שאנחנו כבר לא שם. זקפנו קומה, יצאנו מזה. כבר בתגובתו הראשונה להצהרת בלפור הקפיד הרב קוק זצ"ל, ששהה אז באנגליה, להתנסח כך: "לא באתי הנה כדי להודות למלכות בריטניה, באתי הנה לברך אותה. לברך אותה על כך שהיא זו שזכתה בזכות הגדולה להכריז ולהודיע לעולם על חזרתנו לארץ ישראל". ברכת כהן לממלכה שזיכה הקב"ה שתשחק תפקיד עיקרי בתוכנית הא־לוקית למען עמו. כאשר שנים לאחר מכן מדיניות הבריטים השתנתה והם פרסמו את הספר הלבן, הרב הראשי לארץ ישראל דאז הרב יצחק הרצוג זצ"ל קרע את הספר באקט פומבי לגזרים והתריס ללא מורא נגד בריטניה, השלטת בארץ ישראל, שלא היא תקבע מה יהיה גורלו של העם היהודי בארצו.
היו זמנים. היום בא דונלד טראמפ, ובעימות מתוקשר עם קמלה האריס מצהיר על כך שאם האריס תיבחר ולא הוא, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים תוך שנתיים. ומהצד שלנו דממה, אין פוצה פה ואין מצפצף. גם נשיא המדינה, נכדו של הרב הרצוג, שותק. לאן הגענו? האם הקיום שלנו תלוי בניצחונו של טראמפ? אם קמלה האריס תיבחר, אליבא דטראמפ, זה יהיה הסוף שלנו? איפה התשובה הציונית ההולמת? לאן הידרדרנו שמי שמועמד להיות האיש החזק בעולם מהרהר בקול רם קבל עם ועדה – האמריקנים, האירופאים, הישראלים והערבים – שקיים תסריט ריאלי מאוד שמדינת ישראל תימחק אם הוא לא יבוא ויציל אותה. איך הגענו לשפל שכזה בעיני העולם? אף כי רוב הציבור הדתי־לאומי־ימני אכן חושש מקמלה האריס ומעדיף את טראמפ, זו לא סיבה לשתוק על אמירה שערורייתית שכזו. שתיקה כהודאה. בשתיקתנו אנחנו כאילו אומרים: אנא, טראמפ, תהיה אתה המשיח. תציל אותנו. אוי לה לאותה בושה. האם חזרנו לתקופת הסנהדרין של נפוליאון?
למרות התמיכה שהוא זוכה לה הן מצד האוונגליסטים והן מצד היהודים האורתודוקסים בארצות הברית, טראמפ רחוק מלהיות איש אמונה, ולכן עלינו לענות לו ולכל מי ששמע את דבריו בראש ובראשונה בשפה שלו, שפת איש העסקים. פוליטיקה ומדיניות הן כידוע משחק של כוח ואינטרסים, וברובד זה תשובתנו הנחרצת הפומבית לדברי טראמפ צריכה להיות: לישראל יש אופציה גרעינית שפותחה בדיוק כדי למנוע את התרחיש שטראמפ דיבר עליו. אשר על כן קיים אומנם חשש שאתה, מר טראמפ, לא תיבחר ואני ועוד רבים שכמוני כנראה נצטער על כך, אבל אין מצב ולא יהיה מצב שישראל תימחק. האופציה הזאת לא קיימת. עם ישראל לא ייתן שיחריבו את מדינת העם היהודי שהוא ייסד אחרי אלפיים שנות גלות ואחרי השואה. שכל העולם ישמע: בשום מחיר לא.
עד כאן הרובד המדיני־חילוני שבו חייבת לעלות האופציה הגרעינית. לכך צריך להוסיף את הבטחת ה' כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. אנחנו כאן כדי להישאר מתוקף ההבטחה הא־לוקית.
עוד לא מאוחר מדי. ראוי שהרבנים הראשיים לישראל ישימו את כל ענייני דיומא הקטנים בצד ויגיבו בשם עם הנצח על דברי טראמפ ברוח מייסד הכיסא שעליו הם יושבים, רוחו של הרב קוק זצ"ל.