אתמול זכינו לראות את אויבינו נפגעים באופן שהכה בתדהמה את העולם כולו.
כשהאירוע מיוחס לכאורה לישראל, התקיים הפסוק שאנו אומרים בתפילה: "הַמַּדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵינוּ. וַיָּרֶם קַרְנֵנוּ עַל כָּל שֹוֹנְאֵינוּ". השונאים הגדולים ביותר שלנו האשימו את ישראל במתקפת הפלא ונאלצו להודות שהצלחנו לפגוע בהם באופן חסר תקדים ובממדי ענק.
באופן טבעי וספונטני פרצו ריקודי שמחה בכמה וכמה ישיבות לצד שמחה גדולה ברחובות ישראל על המתקפה ותוצאותיה. אך בניגוד לכך, קצין בכיר בצה"ל בחר לומר אמש כי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו, אל יגל לבך - גם כי אין שום שמחה בהרג, אפילו אם יש בו צדק היסטורי וערכי, ואפילו אם הוא תורם מאוד לביטחון הלאומי של ישראל". וכאן עולה השאלה – מהו היחס הנכון למתקפה המוצלחת?
דבריו של הקצין הם עיוות תורני וערכי ממדרגה ראשונה. אותם אלו המבקשים להפיג את שמחת ישראל המכה הניצחת על אויביהם, בדכדוך הרוח והחדרת מרמור אל הלב שוגים שגיאה איומה בדעתה של היהדות ובגאוותם של ישראל.
בשירת הים, אותה אנו אומרים בכל יום בתפילה, נאמר: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", כלומר, הננו שרים לה' על כך שהטביע את המצרים בים. בדברי חז"ל הדברים מפורשים אף יותר כאשר לדבריהם אין אומרים הלל אלא "על מפלתה של מלכות", על ניצחון בו האויב נכנע ומוכרע. יתר על כן, בעשרות מקומות בתנ"ך ובדברי חז"ל, מודגשת החובה לשמוח ולהודות לה' על נפילתם של אויבי ישראל, "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".
אם כן, דברי שלמה המלך במשלי: "בנפול אויבך על תשמח", מתייחס איפוא לאויב פרטי של האדם הפרטי אך לא לאויב במישור הלאומי, כך על פי דברי חז"ל. על מפלת האויב במישור הלאומי עם ישראל תמיד עשה חגיגות גדולות וימים טובים, מימי התנ"ך ועד ימינו אנו.
מבחינה ערכית ומוסרית הדברים מובהקים אף יותר. אדם שאינו מסוגל לשמוח על כך שהרוע חוטף מכה אנושה ונופל - הוא אדם שרוצה בקיומו של הרוע. באיצטלא של מוסריות מזויפת ומעוותת אנשים אינם מסוגלים לדבר על ניצחון על האויב - ולכל היותר על הרתעה – אך מדברים על שאיננו צריכים לשמוח במפלת האויב. רק מי שמזדהה במעט עם הרוע, או מי שאחוז דעות פרוגרסיביות המבטלות משפט ועשיית צדק נגד הרוע בעולם – יכול להסתייג משמחה על כך שכְלִי התקשורת של אויבינו, שנועד לפגוע בנו, הוא זה שפוגע באויבינו.
כל אלו, בתפיסתם העקומה, נותנים מקום בעולם לאויבינו ומציגים, אם במודע ואם שלא, שני נרטיבים המתנצחים זה בזה באופן שווה: הנרטיב הישראלי למול והנרטיב של האויב, ואם כך, הרי שאין כאן מאבק בין טוב לרע, בין אמת לשקר, כי אם שאיפות לאומיות שלנו מול שאיפות לאומיות של האויב.
אך כאמור ומובן שאין הדבר כן. מי שמבין שבמלחמה זו עם ישראל עומד במאבק עיקש מול הרוע המזוקק, הרוע שבזז, אנס, שחט ושרף את אחינו ואחיותינו – לא מתבלבל: את הרוע יש להשמיד, "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי).
הכותב הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה.