הרבנית רחל ויצן, ששכלה את בנה ישראל עמיחי הי"ד שנפל בראשית המלחמה, מתארחת לשיחה בערוץ 7 על עמיחי ואורח החיים המיוחד שלו כשבחר להתגורר דווקא בקיבוץ כרם שלום, קיבוץ שהפך סמל לחיים ביחד מתוך הכלה, הקשבה והתחשבות.
השיחה עם הרבנית ויצן נפתחת בדמותו המיוחדת של הקיבוץ בו התגורר בנה, כרם שלום, קיבוץ שטרם העקירה מגוש קטיף תושביו תמכו באופן נלהב ביציאת כוחותינו ואזרחינו מהרצועה, וברבות השנים השתנו דמותו ומאפייני תושביו לחלוטין.
"עמיחי וטליה בחרו לגור בכרם שלום. הקיבוץ עבר תהליכים. לפני הרבה שנים הוא היה קיבוץ של התנועה הקיבוצית, מהקיצוניים שבהם. עברו עליו תהליכים כאשר לפני כ-6-7 שנים משפחות עזבו, אולי בגלל המצב הביטחוני. הם רצו להתרחב כדי למנוע את סגירת הקיבוץ. לא נמצאו משפחות דומות ומישהו הציע שאולי הקיבוץ יקלוט משפחות דתיות. זה לא היה פשוט. היו דיונים והצבעות, ובסוף הוחלט לנסות אבל קבעו שמספר המשפחות הדתיות לא יעבור את שליש משפחות הקיבוץ. עמיחי וטליה היו אחת המשפחות שהצטרפו לשם", אומרת הרבנית.
התהליך שעבר הקיבוץ דרמטי ביותר. "אנשי כרם שלום היום הם באחדות ואחווה מדהימה. כשהחבר'ה הדתיים הגיעו לשם הם קיבלו הדרכה מהרב יהושע צוקרמן זצ"ל והרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שהם באים לשם כדי להיות יחד עם החבר'ה הקיבוצניקים, לממש את המטרה הגדולה של ישוב ארץ ישראל, אבל אף אחד לא מנסה להזיז את השני וגם לא מוותר לעצמו בהשקפת עולמו. ההנחיה הייתה שאף אחד לא מנסה לעגל פינות ולהיות נחמד בשביל הצד השני, והדבר הזה מדהים".
"זה תהליך ארוך שמצריך הרבה ישיבות. כל דבר שעומד על הפרק הוא עניין. איך חוגגים את חג השבועות כשאצל אלה החג הוא יום ביכורים, טרקטורים צילומים וניגונים, ואצל אלה חג השבועות הוא יום מתן תורה, יום מאוד רציני. הרצון היה לחיות ביחד כחברי קיבוץ. הם קנו שם בית. זה דורש להיות בהקשבה גדולה. מאנשי הקיבוץ שמעתי שנושא המקווה היה נושא מאוד טעון. הייתה ישיבה ועוד ישיבה ובאחת הישיבות קם בחור ואמר 'לא באתי למקום שיש בו מקווה. אני לא רוצה את הדבר הזה. הוא לא מתאים לי'. בסוף, כשהגיעו להצבעה, הוא אמר 'אני לא רוצה את זה, אבל אם אלה החברים שלי והם רוצים וצריכים את זה, אצביע בעד'. זה מאוד מרגש. כשאני רואה את השלטים של 'ביחד ננצח' אני אומרת לעצמי שזה נחמד בשלט, אבל זה דורש הקשבה גדולה ורצון גדול".
מוסיפה הרבנית ויצן ומספרת כי על רקע הפגנות קפלן רצו בנה וכלתה להפיץ את בשורת החיים ביחד, אבל עמיחי נהרג והמהלך נעצר, ועם זאת טליה, אלמנתו, רואה את הרוח השונה בעם כעדות לכך שהרעיון זוכה כיום לאוזן קשבת הרבה יותר מבעבר.
הנקודה המשמעותית, מציינת הרבנית, היא העובדה שהמשפחות אינן רואות את עצמן כגרעין שהגיע למקום, אלא כמי שחי בשותפות מלאה ומתאמצים לשם כך. "יש שם אישה שמגדירה את עצמה מאוד אתאיסטית, אבל היא רוצה להיות חברה של השכנה ולא רק לשתות קפה אצל השכנה, אלא שגם השכנה תבוא אליה, ולכן יש לה ארון בבית שבו יש כלים טבולים ואוכל כשר. יש רצון ומוכנות".
עמיחי הי"ד, מספרת הרבנית ויצן, היה מספר לה עד כמה הוא מאושר לחיות במקום גם פסטורלי וגם כזה שמאפשר לו לחיות באורח החיים שהוא הכי מאמין בו, "גם עם ישראל ביחד, גם ארץ ישראל, כמי שלימד בישיבה שבה התלמידים עובדים באדמה בכל בוקר, וגם תורת ישראל כאחראי על תכנית סטודנטים שלומדים בערב וגם כאשר פעם בשבוע הוא היה נוסע לישיבה ואחר כך יושב עם בעלי וחוזר הביתה אחרי חצות. טליה אומרת שזה היה המטען עבורו לכל השבוע. הוא היה מאוד מסור לתורה, מקשיב לתלמידי חכמים ומאמין בעומק שאנחנו חיים בגאולת ישראל על פי תורת ישראל. זה הנחה את חייו".
את ה"קרדיט" על אורח חיים מחובר ומלא שכזה מעבירה הרבנית ויצן לדורות שקדמו, להורי הוריו ולהוריהם שלהם. "עמיחי היה מאוד מחובר לעיקרון הזה שאנחנו כאן כהמשך של דורות, שאנחנו מחויבים לזה, זו בשורה גדולה ואחריות גדולה".
"עמיחי היה גיבור וגידל ילדים גיבורים. זה התבטא גם בכוח גוף שהוא התאמן עליו. הוא לא היה שרירן. הוא היה בחור צנום, אבל הוא התאמן בריצה והוציא מעצמו את המיטב, וכך גם לגבי הילדים. הוא עשה להם מרוצי מכשולים בחוץ, לקח אותם לטיולים מאתגרים, דרש מהם ואמר שהם יהיו גיבורים. וגם גבורה רוחנית, התמדה, כשבכל שבוע לא מפספסים לימוד, גם אם הוא אחרי טיול שנתי ועייף. הוא היה דבק בדברים שהוא האמין בהם. האופן שבו הוא נהרג היה המשך ישיר לאותה גבורת אמונה בסיבה שלשמה הוא יוצא מהבית".
אחרי בשורת נפילתו של עמיחי שהגיעה במוצאי שמחת תורה חלף זמן עד היום שבו הייתה אפשרות לקיים את ההלוויה והקבורה. "בימים האלה עדיין לא יושבים שבעה, המשפחה ביחד, המצב בעם היה קשה והשמועות היו קשות, ומישהו ביקש מבעלי (הרב שלמה יוסף ויצן, רב הישוב פסגות) אם יוכל להגיד משהו שייתן כוח. הם יצאו לגינה ובעלי אמר שעמיחי אמנם בן 33 אבל בעיניו הוא בן אלפי שנים, כי עמיחי נהרג על הגנת הקיבוץ יחד עם חברו הטוב, ידידיה, והם הצילו קיבוץ שלם. אנחנו מאמינים שהגבורה שלהם עצרה את המחבלים מלהמשיך הלאה למקומות אחרים, וכל שנות החיים של החברים ושל הילדים שהם יולדים ובוודאי שנותיהם של ילדיו שלו הם שנותיו".
הרבנית מוסיפה ומספרת כי מאז נהרג עמיחי היא מתוודעת למשמעותה של נשמה, שכאשר היא בתוך הגוף היא מוגבלת, וכשהיא משתחררת מהגוף הגבולות נמחקים. "אני מקבלת הודעות ממורה שאנחנו לא מכירים שמלמד את התלמידים על עמיחי בתחילת השנה, הוא מספר על התגובות שלהם. אנחנו שומעים על מישהו שקורה לבן שלו עמיחי כי אשתו הייתה בהר הרצל ביום ההלוויה של עמיחי, היא חילקה אז כריכים ושמעה את ההספדים וזה מה שגרם לה לבחור בשם עמיחי. כך עוד אינסוף השפעות".
את דבריה חותמת הרבנית ויצן ומזכירה את הימים הנוראים המתקרבים. בשנה שעברה לקח עמיחי על עצמו תפקידים שונים של חזנות ותקיעה בשופר מתוך הכנה משמעותית לקראת החגים. גם ריקודי שמחת תורה שלו ושל ידידיה היו מיוחדים ובלתי נשכחים. "הייתה התרוממות רוח מיוחדת בכל הימים הנוראים, ואת הדבר הזה אני מבקשת מהציבור, בואו נתכונן לימים הנוראים שיכולים לפעול המון, אבל כדי שהם יפעלו צריך להתכונן אליהם. הם פועלים מתוך אחדות והתכווננות ומתוך התרכזות במה שבאמת חשוב לנו ומה שאנחנו מבקשים. המלך בשדה, זה משהו שנמצא באוויר. בואו ניקח את זה".