יום שני, 7:14 בבוקר, כמעט 200 מטוסים ממריאים בזה אחר זה בדרכם למבצע המהיר והחשוב בתולדות מלחמות ישראל. במשך כמעט חמש שעות תקפו מטוסי חיל האוויר את שדות התעופה המצריים - אל־עריש, ביר גפגפה ואחרים, את שדות התעופה הסוריים וגם את אלו הירדנים שהצטרפו באיחור לחגיגה.
מבצע מוקד הסתיים לקראת שעת צהריים, והוכתר כהצלחה כבירה שרשומה על שמם של טייסי ומפקדי חיל האוויר ויצמן והוד על התכנון האיכותי והביצוע המדויק. יתרונו הגדול של המבצע ייזכר ככזה שהעניק לצה"ל עליונות אווירית, שללא ספק הייתה גורם מכריע במהלך התמרון הקרקעי של מלחמת ששת הימים.
השבוע עם ישראל טעם מעין מבצע מוקד בסגנון עכשווי כשאלפי מכשירי זימונית התפוצצו בידיהם ובכיסיהם של מחבלי חיזבאללה, מבצע שלכאורה בוצע על ידי גורמי הביטחון הישראליים.
בזמנים של כאב ושל תסכול, טוב שיש קרני אור שמאירות את האפלה ומעניקות לעם היהודי רגעים של נחת וקורת רוח. פרט לתחושות הלאומיות החשובות, ישנו כמובן ההישג המבצעי עצמו בנטרול מאות פעילים ומפקדים של ארגון הטרור, וההרתעה הישראלית שהשבוע זקפה מעט את קומתה אחרי המכה הקשה של שמחת תורה.
לצד ההצדעה לגורמים עלומי השם שהכינו במשך זמן רב את התוכנית ההתקפית הזאת, ולצד ההערכה לקברניטי המדינה שנתנו את האור הירוק, חשוב לזכור שמבצע מוקד של 67' לא עמד בפני עצמו. מכת פתיחה כשמה כן היא, פתיחה לקראת מערכה מלאה. ניצול קלף אסטרטגי הוא אירוע חד־פעמי ששליפתו צריכה להיות הצעד הראשון במהלך עומק עם תכנון ויעדים משמעותיים.
אינני יודע מה היו השיקולים שהיו על שולחנם של מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי והביטחוני כשניתן האישור להפעלה הזאת. אני כן יודע שהמכה הזאת, משמעותית ככל שתהיה, איננה מספיקה לבדה כדי להכריע את שחקן הפרוקסי החזק ביותר של איראן, שבמשך שנה שלמה יורה מדי יום מטחי טילים על גבול הצפון וגורם ל־100 אלף ישראלים להיות נוודים נטולי בית בארצם.
השלמנו השבוע 200 ימים במילואים, יחד עם כל הגדוד היקר שלי, גדוד 71 של חטיבת הצנחנים 55. התחלנו ב-7 באוקטובר בכפר עזה, המשכנו ללחימה בחאן יונס, יצאנו לחודשי הפוגה ועבודה אינטנסיבית בשגרה האזרחית, וחזרנו לחודש וחצי במטולה.
זה נכון, המחיר האישי יקר, אנחנו נפגעים בעבודה, מאתגרים את בני המשפחה ובנות הזוג שלנו, מעמידים את עצמנו בסכנת חיים וחוזרים תשושים לשגרת החיים. היינו מעדיפים בוודאי לנוח על זרי הדפנה ולשקוע בעשייה טובה ובשיקום החיים ברוגע, אבל אלו אינן הפעולות שיקדמו את הסרת האיום של נסראללה וזה לא מה שיאפשר את שובם של יישובי הצפון לחיים הגיוניים ונורמליים.
לשחק שחמט זה דבר קסום ויפה, אני מעריך אלופי שחמט ומניח שאפשר ללמוד מזה הרבה, אבל המזרח התיכון איננו משחק שחמט, יותר דומה לשש־בש מתפרץ.
כשמדינת ישראל, בעבודה מאומצת ומרשימה, מצליחה לסכל בכיר בחמאס, מנהיג בחיזבאללה או טרוריסט בכיר אחר במזרח התיכון, היא עושה דבר גדול ומנקה את האוויר מהרוע והזוהמה, אבל זה עדיין חלק מאותו משחק משוואות. הורדנו להם רץ, סוס או צריח, זה עושה לכולנו הרגשה נהדרת ומקדם אותנו צעד קדימה, אבל לא מביא את הניצחון הדרוש.
קשה לומר זאת, אך אין מנוס: עד שלא ניכנס, אוגדות שלמות, חיל רגלים ושריון, הנדסה ותותחנים, סדיר ומילואים, לעומק דרום לבנון, עד שלא נשמיד אלפי מחבלים ותשתיות אויב, עד אז נמשיך לחיות עם אותו רברבן מביירות, משרתם של אדוניו השטניים מטהרן.
לוי אשכול לא היה מנהיג כריזמטי או נואם גדול, אבל בניגוד לאנשי הצבא שסברו שאין צפי למלחמה ושמצרים עסוקה בענייניה, אשכול הכין את צה"ל ליום קרב. כראש ממשלה, אשכול בנה קשר עמוק עם הממשל האמריקני כדי לאפשר רציפות חימושית בעת מלחמה, וברגע האמת נתן את האור הירוק למלחמת ששת הימים - הקצרה, החדה והמוצלחת של ישראל עד כה.
עם ישראל רוצה וצריך לנצל את העת ההיסטורית הזאת כדי להשלים את המלאכה ולהביא עתיד של ביטחון לישראל. בעזרת ה' ננצח.
הכותב הוא סגן ראש המועצה האזורית שומרון וחבר דירקטוריון קק"ל