נפלו ברשת

מבצע החיסולים באמצעות מכשירי הביפרים שהתרחש ביום שלישי הוא אירוע חסר תקדים. עד היום לא התרחש מבצע חיסולים רחב היקף כל כך בבת אחת. על פי הנתונים הרשמיים שפרסם משרד הבריאות הלבנוני, ועדכניים לשעת כתיבת שורות אלה, יותר מ־3,000 פעילי חיזבאללה בדרגים שונים נפצעו במבצע פיצוץ המכשירים, מאות מהם נפצעו קשה עד אנוש, וכ־15 אף נהרגו. על פי הנתונים הלא רשמיים, כ־500 ממחזיקי הביפרים התעוורו מהפיצוצים.

ביום רביעי התרחש גל נוסף של פיצוצים במערכות התקשורת של חיזבאללה, הפעם מדובר גם על מכשירי קשר ולא רק על ביפרים. הפיצוצים הללו הובילו למספר גבוה מאוד של נפגעים בלבנון, ובחלקים נרחבים של המדינה. חלק ממכשירי הקשר התפוצצו במהלך טקסי הלוויה של מחוסלי חיזבאללה מהמתקפה ביום שלישי. הפיצוצים ברביעי, בשל היותם של המכשירים שהתפוצצו גדולים יותר מהביפרים, הובילו לגל של שרפות ברחבי המדינה. ברחבי העולם נטען כי מדובר בשלב השני של המתקפה שיזמה ישראל. בעקבות פיצוצי מכשירי הקשר ביום רביעי קרא צבא לבנון לתושבי המדינה להימנע מהתכנסויות רבות משתתפים.

לא רק פעילי חיזבאללה מוצהרים החזיקו באותם מכשירים שהתפוצצו, אלא אף דמויות כמו רופאים, בנו של שלוחו של האייתוללה ח'מינאי בלבנון, ואף השגריר האיראני בלבנון. האחרון נמנה על הפצועים שהתעוורו. חלק מהפיצוצים התרחשו בסוריה, שגם בה יש פעילי חיזבאללה, ועל פי דיווחים בעיתונות הסעודית לא פחות מ־15 אנשי משמרות המהפכה נהרגו במבצע, וכ־150 נוספים נפצעו. במובנים רבים פיצוץ הביפרים חשף שורה של סודות גלויים, שקיבלו משנה תוקף. בראשם, הימצאותם של גורמים כביכול אזרחיים או דיפלומטיים בקשר הדוק עם חיזבאללה.

נכון לכתיבת הכתבה, הפרטים על אופי ביצוע המבצע עדיין מתגבשים, אך מהפרסומים ברשתות השונות ברחבי העולם מצטיירת התמונה הבאה: בחודשים האחרונים החליף ארגון חיזבאללה את מכשירי הביפרים שלו, לצד החלפת מכשירי הקשר שהתפוצצו ביום רביעי השבוע. מדובר במכשירים שנמצאים בידי דרגים בכירים בארגון ואמורים להיות מאובטחים למדי לצורך העברת מסרים מצמרת הארגון אל הדרגים הנמוכים יותר. מה שמעיד יותר מכול על בכירותם של המחבלים שנפצעו זה המקום הגאוגרפי שפיצוץ המכשיר התרחש בו: רובע הדאחייה בביירות, בסיס השליטה של ארגון חיזבאללה. לפי משרד הבריאות הלבנוני יותר מ־1,800 פיצוצים התרחשו ברובע זה ביום שלישי, פיצוצים רבים נוספים התרחשו ביום רביעי במסגרת שלב ב' של המבצע.

המבצע נועד לפגוע פגיעה רחבת היקף בבכירי חיזבאללה, תוך חיסול ממוקד למדי שיכלול כמה שפחות אזרחים ועוברי אורח וניתן יהיה לתפעלו מרחוק. על פי הדיווחים השונים, מפעילי המבצע שיגרו הודעה לביפרים. אלה שפתחו את ההודעה החזיקו את המכשיר מול פניהם בזמן הפיצוץ, מה שהוביל לפציעותיהם בפנים ולהתעוורותם. אלה שלא פתחו את ההודעה נפצעו סמוך למקום שבו המכשיר היה באותם רגעים, בכיס החולצה או בכיס המכנסיים. הפציעות מסדרת הפיצוצים ביום רביעי היו עוצמתיות יותר, בשל גודל המכשירים כאמור. לפי התמונות מזירות הפיצוצים, אופנועים, רכבים ודירות עלו בלהבות בעקבות המתקפה השנייה, חלקם אף הושמדו כליל.

הביפרים סופקו על ידי חברה טייוואנית בשם גולד אפולו, ולפי הערכות חומר נפץ הוטמן עוד בשלב הייצור בביפרים שנשלחו לחיזבאללה, שהפיץ את המכשירים הללו בקרב אנשיו ושותפיו בלבנון, סוריה ואיראן. החברה עצמה מכחישה כי המכשירים המדוברים יוצרו על ידה, וטוענת כי הם יוצרו על ידי הזכיין שלה שפועל מהונגריה. יש לציין שכבר שנים ארוכות בין ישראל להונגריה יש מערכת יחסים פורייה למדי, ומתחילת המלחמה הציבור ההונגרי הוא אחד התומכים הבולטים של ישראל באירופה. יחד עם זאת לא ברור אם ניתן להשליך מכך לגבי שיתוף פעולה של החברה הפרטית עם ישראל. אחת הטענות שנשמעות מאז המבצע היא שמדובר למעשה באחת משרשרת חברות שהקים המוסד, ונועדו למכור סחורות נגועות לאיראן וגרורותיה. את הטיעון העלה הפרשן הביטחוני של העיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", העיתון הפופולרי ביותר באיטליה. כמובן, אין שום אימות לטענות אלה.

ישראל לא לקחה אחריות על ביצוע מבצעי פיצוץ כלי התקשורת של חיזבאללה, אך ברחבי העולם, בלבנון ובמיוחד בחיזבאללה מפנים את האצבע המאשימה לירושלים. הסיבות לכך ברורות למדי: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם ששירותי הביון שלה, בדגש על המוסד, מסוגלים להרים מבצע שכזה; לישראל ישנו האינטרס הגדול ביותר לביצוע מהלך רחב היקף נגד שדרת הפיקוד של חיזבאללה, וכמו כן המבצע הזה מזכיר מבצעים אחרים שישראל ביצעה לאורך השנים, בהיקפים נמוכים בהרבה. המבצעים המדוברים הם חיסולו של יחיא עיאש באמצעות מכשיר טלפון ממולכד עוד בשנות ה־90, שנחשב באותם ימים למבצע מהפכני לחיסול ממוקד, ומתקפת הסייבר על הצנטריפוגות האיראניות באמצעות תולעת הסטקסנט, שהשביתה לחודשים ארוכים את המשך פיתוח הגרעין האיראני.

"בין שמדובר בהתערבות בקו הייצור או במוצר אחרי ייצורו ובין שבשילוח למשתמשי הקצה, מדובר במבצע שדורש הכנה מרובה. לבנות מערך שכזה לוקח זמן רב", אומר פרופ' קובי מיכאל, חוקר במכון משגב למחקרי ביטחון וב־INSS. "זה מחייב חדירה מודיעינית ויכולת מבצעית וטכנולוגית גבוהה ביותר. איך שלא בוצע הפיצוץ, הרי שמתחייבים ידע טכנולוגי ומודיעין מקדים לגבי המכשירים שהועברו לשימוש משתמשי הקצה. יש לדעת מי ייצר אותם בעבורם, מי הגורם המשלח ולאן בדיוק הגיעו".

מה זה מעיד על היכולת של ישראל, בהנחה שהיא זאת שאכן עומדת מאחורי המבצע, בתוך חיזבאללה עצמו? כי הוצאה של דבר כזה אל הפועל דורשת גם היכרות עמוקה מאוד בתוך הארגון.

"ללא קשר לגורם המבצע, מדובר על יכולת מודיעינית, מבצעית וטכנולוגית ייחודית וחריגה המצביעה על חדירה מאוד עמוקה לארגון ולתשתיות הפיקוד והשליטה שלו, בדגש על האמצעים שהוא מפעיל".

איך מכה שכזו יכולה להשפיע על חיזבאללה? כמה הדבר תלוי בדמויות שחוסלו?

"לא ברור מי כל האנשים שנהרגו כתוצאה מהמבצע, אבל בכל מקרה מדובר במבוכה גדולה מאוד לארגון ובשיבוש משמעותי ביכולת הפעולה, הפיקוד והשליטה שלו. מעבר לכך, המאמצים האדירים שיעשו בארגון לנסות ולהבין מה קרה יובילו למהלכי חקירה ולמעצר של רבים בארגון, וזה שיבוש בפני עצמו. מאידך גיסא, חיזבאללה הוא ארגון גדול, חזק ומצויד היטב, ומעל לכול מגובה על ידי איראן, ולכן חייבים להניח שיממש נקמה ושיצליח להתאושש".

"חיזבאללה זה ארגון של כ־50 אלף אנשים, וסוג של צבא מילואים עם כ־150 אלף פעילים. פגיעה ב־3,000 מתוכם היא פגיעה שאי אפשר להתעלם ממנה", אומר טל בארי, מנהל המחקר במרכז עלמא לחקר האתגרים הביטחוניים בזירה הצפונית. "במיוחד כשאנחנו יכולים לצאת מנקודת הנחה כי אלה שהחזיקו בביפרים הם לא החיילים הפשוטים, אלא דרגים הרבה יותר חשובים. אז זאת אכן פגיעה רצינית. אבל אסור לנו לחשוב שהיא השביתה את הארגון ושינתה את המצב בצורה אסטרטגית. זה לא המצב. יש למהלך הזה יתרונות רבים אחרים, אבל הוא לא השבית את הארגון".

איזה סוג של יתרונות?

"המון יתרונות במישור התודעתי. חיזבאללה התגאה בכך שהוא חסין מחדירות. כולנו יודעים שאין דבר כזה חסין במאת האחוזים, אבל לחיזבאללה יש חטיבת ביטחון שאחראית על הנושא הזה ממש. זאת חטיבה מאוד חזקה ומאוד מרכזית בארגון. היא מטילה פחד ואימה על הבייס השיעי של הארגון. האפקט של האירוע מהשבוע פוגע אנושות במעמד של החטיבה הזאת, ובמחשבה שהם מצליחים להתמודד בצורה מוצלחת מול יכולות חדירה של היריבות שלהם, ובראשן ישראל. זה כלל לא משנה אם ישראל אכן עומדת מאחורי המתקפה, אלא עצם העובדה שזה מה שחיזבאללה אומר שוב ושוב מחזק מאוד את יכולות ההרתעה של ישראל. במובנים רבים, מדובר בהישג גדול אפילו יותר ממבצעי השמדת חימוש כאלה ואחרים שנעשו בשנים האחרונות".

עד כדי כך? הרי אתה אומר שמדובר במהלך שלא משנה אסטרטגית את התמונה, אלא בעיקר יוצר פגיעה תודעתית ופגיעה לזמן קצר בתפקודיות של הארגון.

"נכון. אבל יש תמונה רחבה יותר. כשחיזבאללה קם ביום רביעי בבוקר, השאלה הראשונה שהוא שאל את עצמו היא על אילו עוד אמצעים הוא לא יכול להסתמך יותר. אחר הצהריים, אחרי הפיצוץ הנוסף, הפחד הזה הפך למשתק. הרי בסוף, החדירה שהייתה כאן היא לא אירוע נקודתי, אלא נגעה לכל שרשרת אספקתם של אמצעי התקשורת של הארגון, שהם רכיב עיקרי ביכולת שלו לתפקד. עכשיו הוא שואל את עצמו אם עוד מערכים טכנולוגיים נפגעו, וצריך לזכור שמדובר בצבא, וכמו כל צבא אחר, גם הוא מתבסס על אמצעים טכנולוגיים. הוא איבד את האמון שיש לו בכלים של עצמו. זאת מכה שמצריכה אותו להתארגן מחדש, להאט פעילות, ולחשוב אין־ספור פעמים לפני שהם מבצעים מהלך כלשהו".

הסדרה אינה על הפרק

ההבנה כי מהלך שכזה נבנה לאורך תקופה ארוכה למדי הציפה את שאלת תזמון הביצוע. מבצע החיסולים התרחש כשבמקביל מתחוללת סערה פוליטית במסגרתה צפוי נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט מתפקידו, לאור התנהלותו בחודשים האחרונים, ולהכניס במקומו את יושב ראש הימין הממלכתי גדעון סער. השיחות האינטנסיביות לביצוע המהלך, שעלו מדרגה ביום שני השבוע, הובילו לפוקוס רב על הדמויות המעורבות במגעים. כל זה הוביל לכך שביום שלישי בבוקר, בזמן שהכתבים הפוליטיים מחכים לעשן לבן מלשכתו של נתניהו בקריה, התברר שהמגעים נעצרו בגלל אירוע ביטחוני חמור.

מרגע זה ואילך הספקולציות לגבי האירוע המדובר הלכו והתרבו, ועיני כולם הופנו לזירה הצפונית. במהלך אותן שעות אף יצאו דיווחים על כך שבישראל חוששים שאלמנט ההפתעה נפגע משמעותית. על פי הדיווחים השונים, ישראל לא רצתה להפעיל את הנשק בשלב זה, שכן היא תכננה שהוא ישמש כמתקפת פתיחה למערכה הצבאית הצפויה מול חיזבאללה. אלא שביממה האחרונה עלה החשש כי המכשירים התגלו, וכי חיזבאללה עומד להורות על איסופם והחלפתם. על כן ישראל נאלצה להשתמש בהם לפני שהיא תאבד את היכולת לעשות זאת.

"כשיוצאים למבצעים כאלה לוקחים בחשבון שלפעמים יהיה צורך לחרוג מהתוכנית המקורית בגלל אילוצים טכניים או מודיעיניים", אומר פרופ' מיכאל. "זה עלול גם להוביל לשינוי המטרות המקוריות של המהלך. נניח, אם המטרה הייתה שמדובר יהיה במכת פתיחה, אז ברור שהפעלה בזמן מוקדם מהמתוכנן עלולה לשבש את התוכניות. מצד שני, אם היה מדובר במהלך מתוכנן והפיצוץ היה במועדו, היה צפוי שנראה את המשך הפעולה הצבאית באופן מיידי, וזה לא התרחש. אבל שוב, תלוי מאוד מה היו המטרות המקוריות שישראל, בהנחה שהיא זאת שעומדת מאחורי האירוע כמובן, יצאה איתן למבצע הזה".

מהלך כזה צריך לשמש פתיח למערכה בחזית הצפונית, או שטוב לישראל להפוך אותו לאירוע נקודתי ולראות כיצד חיזבאללה יגיב?

"בהנחה שישראל עומדת מאחורי המהלך, הרי שהוא חייב להיות מהלך פתיחה למשהו גדול ומשמעותי הרבה יותר. בלבול ומבוכה שבחסותם מטילים את צה"ל למערכה לצורך מהלומה מפרקת, שתכליתה יצירת שינוי מהמעלה השנייה שהוא שינוי של המערכת, להבדיל משינוי של המעלה הראשונה, שהוא שינוי בתוך המערכת הקיימת. כל השהייה תאפשר לחיזבאללה זמן התארגנות והתאוששות. אם הכוונה הייתה להוביל את חיזבאללה לתגובה שתביא ללגיטימציה הישראלית למהלומה משמעותית, אני חושב שזו טעות, מכיוון שההישגים שעלול חיזבאללה לגרוף עלולים להיות משמעותיים הן בדריכת מדינת ישראל כולה וכיווצה כהכנה לתגובה, בדומה למה שהכרנו בעקבות חיסולו של פואד שכר, והן בגין תוצאות אפשריות של התגובה. אני מניח שגם אם תיווצר לגיטימציה בין־לאומית היא תתפוגג מהר מאוד, עוד בטרם ישראל תצליח להשלים את הנדרש".

הדיונים הביטחוניים שנערכו בישראל מאז המתקפה ביום שלישי עסקו בדיוק בשאלה זו. חלק מהתדרוכים שיצאו לתקשורת דיברו על כך שבעקבות המבצע עיקר המאמצים הצבאיים של ישראל עוברים כעת לחזית הצפונית. חלק מאותם תדרוכים עובו בעקבות אמירותיו של שר הביטחון יואב גלנט בראשית השבוע כי הדרך להחזיר את תושבי הצפון לביתם היא רק באמצעות מערכה צבאית, שהתווספו להצהרות צה"ל כי הפעילות הצבאית ברפיח הגיעה לכדי מיצוי וכי חטיבת רפיח הוכרעה.

אל אותם תדרוכים התווספו גם נתונים אובייקטיביים שמרמזים על כך, ובראשם החלטת הקבינט ביום שני בלילה להכניס את חזרת תושבי הצפון לביתם לרשימת מטרות המלחמה. חברי הממשלה שמעו בשבועות האחרונים את ראשי הרשויות בצפון חוזרים על אותו מסר שוב ושוב: "אנחנו לא סומכים על עסקה בשביל שנחזור לבתינו".

לפני כשלושה שבועות הרחיב בריאיון לעיתון זה ראש עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן, בתשובתו לשאלה מדוע אין הם סומכים על הסדרות כאלה ואחרות: "ראינו מה ההסכמים האלה שווים, וזה כלום. כולם מדברים על החלטה 1701 מסוף מלחמת לבנון השנייה שחייבים לקיים אותה, אבל בכלל לא מודעים לכך שחלק מרכזי בהחלטה זה התפרקותו של חיזבאללה מנשק. בפועל לא רק שהוא לא התפרק מנשקו, אלא הוא התעצם והפך לצבא טילים עם עשרות אלפי טילים, אלפים מתוכם מדויקים, כטב"מים. אז על איזה הסכם בדיוק מדברים? עוד אחד שלא יקדם אותנו בשום צורה? רק לפני שנתיים הבטיחו לנו הרים וגבעות עם הסכם הגז, וכמה ביטחון הוא יביא לנו. במציאות זה רק דרבן את חיזבאללה לתקוף אותנו יותר, והוא פיתח רעב גדול וראה שאנחנו מוכנים לתת לו הישגים. הסכמים לא יעזרו, המדינה חייבת לנטרל את היכולת שלו לאיים עלינו. הלוואי שהיינו יכולים לפרק לגמרי את הארגון, אבל לפחות בשלב ראשוני להסיר מאיתנו את האיום לשנים ארוכות קדימה, כדי שנוכל להתחיל לשקם את העיר. אבל איך נעשה את זה אם נראה שהממשלה לא רוצה לצאת למהלך שכולם מבינים שאין מנוס מללכת אליו?".

השאלה ששאל אז שטרן נותרה רלוונטית גם השבוע, כאשר במהלך הדיונים הביטחוניים בדקו הגורמים השונים כיצד ניתן לנצל את מהלך הפגיעה הרחב בחיזבאללה כדי להנחית עליו מכות נוספות מבלי להתדרדר למלחמה רחבה. כל זה מגיע בצל הלחץ האמריקני להסדרה מול חיזבאללה, במסגרת עסקה שמקדם השליח האמריקני עמוס הוכשטיין. במקביל לאותם דיונים, החלו גנרלים לשעבר כדוגמת עמוס ידלין להסביר מדוע האינטרס הישראלי הוא סגירת האירוע באופן מהיר וללא היגררות למלחמה כוללת מול חיזבאללה, שזהו המסר שהאמריקנים מרבים להעביר לאחרונה. שרים בממשלה ובקבינט שנחשפו לדיונים ולאמירות הללו הביעו כעס גדול בשיחה עם 'בשבע'. "עצם זה שהמחשבה לפספס את ההישג המבצעי הזה ולא להפוך אותו להישג אסטרטגי משנה מציאות עוברת בכלל בראש של נתניהו ובכירי מערכת הביטחון מזעזעת. זאת מערכה בלתי נמנעת, וככל שנתעכב איתה היא תגבה מאיתנו מחירים גבוהים יותר. הניסיון להכשיר עצירה שכזאת הוא ביזיון אחד גדול", הם אומרים.

"חזון מדומיין"

גם המומחים ששוחחנו עימם סבורים כי הציפייה שהסדרה תפתור את המשבר בצפון אינה מבוססת על עובדות בשטח. "המהלכים האמריקנים נטועים באי הבנה קיצונית של המתרחש במרחב ובמוטיבציה אמריקנית להבטיח את הפסקת המלחמה ברצועת עזה", אומר פרופ' מיכאל. "לשיטתם מדובר באבן הראשה של החזון האסטרטגי שלהם במזרח התיכון, ולהבנתם הפסקת המלחמה ברצועת עזה תוביל להפסקת אש ולהסדרה עם חיזבאללה, להרגעת איראן, למניעת מלחמה אזורית ולנורמליזציה עם ערב הסעודית כנדבך מרכזי בבניית הארכיטקטורה האזורית החדשה. למיטב הבנתי, מדובר בחזון מדומיין שאינו מתכתב באופן מהודק דיו עם המציאות, והתוצאה היא שארצות הברית למעשה קושרת את ידיה של ישראל ומקשה עליה להיחלץ מהמצר, ובה בעת מייצרת לאיראן ולשלוחיה מרחב נוחות אסטרטגי, המאפשר להם ולאיראן בפרט להמשיך את ההשתוללות בשכונה המבורדקת שלנו".

"הסכם עם חיזבאללה לא שווה את הנייר עליו הוא כתוב", מוסיף בארי. "אפשר להרחיב על החלטה 1701, שמעולם לא בוצעה בפועל, אפשר לדבר על הסכמים שישראל ביצעה עם ארגוני טרור אחרים, ואפשר להביא עוד אין־ספור הוכחות לכך שאין דבר כזה הסדרה מול חיזבאללה. מלחמה מול חיזבאללה תתרחש, השאלה היחידה מתי. האם כעת או בעתיד, על כל המשמעויות הנגזרות מכך".

אם כך, מה ישראל צריכה לעשות?

"בעיניי השאלה הנכונה היא מה ישראל רוצה לעשות. ופה התשובה ברורה, ישראל רוצה וחייבת לייצר את התשתית שתוביל לכך שתושבי הצפון יחזרו לבתיהם. הנגזרת מכך היא מה צריך לעשות, וזה שינוי מציאות מהותי שיוביל לכך שחיזבאללה כבר לא יהווה איום, בטח בטווח הנראה לעין, על תושבי הצפון. דחיית המלחמה תותיר את התושבים בפחד מתמיד מהרגע שבו חיזבאללה יחליט לפתוח במלחמה, וגם המחירים שלה עשויים להיות כבדים הרבה יותר. מלחמה בכל מקרה תגבה מחיר מישראל, אבל גם להיקפי המחיר יש חשיבות".

כאמור, המתקפה על אמצעי התקשורת של חיזבאללה התרחשה בצל מערבולת פוליטית שעשויה להוביל לפיטורי גלנט מתפקידו. על פי הגורמים השונים שעימם שוחחנו השבוע, ההחלטה על פיטורי גלנט נותרה בעינה, אך נדחתה נוכח האירועים. כמו כן ההסכם עם סער, שהוא המועמד המוביל להיכנס לנעליו של שר הביטחון, הוקפא לאור האירועים, אך שני הצדדים מעוניינים בקיומו.

מאז שנחשפו המגעים לכניסת סער ולהחלפת גלנט, החל קמפיין שמובל מטעם מחאת קפלן למנוע את פיטורי שר הביטחון בטענה כי הדבר יפגע בניהול המלחמה. טענות נוספות הועלו בקשר לניסיונו הביטחוני של סער, שאינו גנרל, אך כידוע אין שום מניעה בזה. עתירה לבג"ץ בנושא אף הוגשה, מטעמי חוסר סבירות של ההחלטה. העובדה כי לא מדובר באירוע חריג ברחבי העולם כלל לא הפריעה לקמפיין.

פרופ' מיכאל סבור כי להחליף דמות מרכזית כל כך בהנהגה הביטחונית הישראלית זה אכן צעד שטומן בחובו סיכונים, אך יחד עם זאת יכול להיות שאין מנוס מלבצע אותו. "כל זעזוע במערכת בזמן מלחמה מורכב ועלול להביא לשיבושים. מאידך גיסא, כבר היו מקרים מעולם, גם בצה"ל, כמו שגורודיש הודח מתפקידו כאלוף פיקוד דרום במהלך מלחמת יום כיפור, או כאשר אודי אדם הוזז הצידה במלחמת לבנון השנייה מתפקידו כאלוף פיקוד צפון. וכמובן מקרים רבים אחרים בהיסטוריה העולמית של מלחמות גדולות בארצות הברית, בריטניה, צרפת ורוסיה, ואפילו באוקראינה במהלך המלחמה העכשווית. אם ראש ממשלה ושר הביטחון לא מסוגלים לתפקד יחד, אם יש מקרה של משבר אמון קשה ודיסהרמוניה קיצונית, המשבש את היכולת להבטיח את מימוש מטרות המלחמה, החלפת שר הביטחון מתחייבת. אם מדובר בשיקולים פוליטיים או אישיים, זה הרבה יותר בעייתי ומסוכן".