קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה

לפני כשבוע, במסגרת סגירות המעגל לרגל 19 שנים לגירוש שרצות ברשתות החברתיות לאחרונה, הועבר קטע קצר שבו תא"ל אביב כוכבי נושא דברים במפקדת אוגדת עזה, רגעים ספורים לפני הורדת דגל ישראל ועזיבת הכוחות הישראליים:

"הרצועה מועברת לשכנינו. השער שייסגר מאחורינו הוא גם השער שייפתח. אנו תקווה שזה יהיה שער של שקט ושלום, שער של שכנות. ואם רוח רעה תפרוץ אותו, נקדם אותה במערך כוחות ערוך ודרוך". כמה חוסר הבנה וחוסר מודעות במשפט קצר אחד. שיקוף נאמן לליקוי מאורות בטחוני קולוסאלי שאת מחירו אנחנו משלמים כעת בריבית דריבית.

אל הדברים הללו הצטרפו תמונות שריפת בית הכנסת בנצרים בח' באלול ועוד ועוד תמונות, סרטונים ותאריכים. מעגלים נסגרים. 19 שנים ובעיצומם של ימי התשובה עם ישראל שב אל עריו, אל אדמתו שננטשה ונמסרה לידי זרים אכזרים.

עבורנו, הנערים והנערות של אותם ימים כתומים, עולמנו הרוחני־אמוני עבר טלטלה עזה ושאלות כבדות צפו ועלו, על מה ולמה זעקנו ולא נענינו, התפללנו ולא נתקבלו תפילותינו. אני אישית זוכר שהייתי משוכנע עד הרגע האחרון ממש שהעצה הרעה תופר והדבר שדובר לא יקום. אך לדאבון הלב הדבר הנורא קם ונהיה. ולאסוננו – כל שזעקנו והזהרנו מפניו גם הוא קם ונהיה.

לפני 19 שנים, לאחר הגירוש והחורבן, קיבל הרב חנן פורת זצ"ל מכתב מחבר קיבוץ טירת צבי שביקש לפרסמו בעלון השבת שיצא באותן שנים, "מעט מן האור". (הדברים פורסמו בספרו של הרב חנן, "מעט מן האור" על פרשת כי תבוא עמ' 246–250). במכתב הציף הכותב את השאלות הקשות וגם ביקר את תפיסת העולם האמונית של חלקים בציבור הציוני־דתי. הרי לפניכם הדברים הנוקבים, ככתבם וכלשונם:

למה ה' לא ענה

"האם יש לנו אומץ לשאול את השאלה הנוקבת: התפללנו, זעקנו, בכינו, הפגנו, צמנו, נדרנו, חרפנו את נפשנו – למה ה' לא ענה?

והתשובות האפשריות הן מפחידות:

1. אלוהים אינו מתערב בנעשה בעולמו. כל דאלים גבר.
2. אלוהים לא יכול היה ל'בולדוזר' (=אריק שרון).
3. אלוהים רוצה שגוש קטיף יפונה.

שתי התשובות הראשונות ודאי אינן קבילות על יהודי מאמין. רק השלישית – עם כל הצער – באה בחשבון, אבל למנהיגות ה'אמונית' קשה לקבלה, כי היא מחייבת פשפוש ובירור אמיתי ואמיץ; מה טעם ירצה ריבונו של עולם למנוע מאמוניו לשבת בחבל עזה?

שוב כמה תשובות אפשריות:

• החטא גרם.
• רצונו של הבורא שבני ישראל לא ישבו בחבל עזה... לכל הפחות לעת־עתה.

התשובה הראשונה היא תשובה דתית קלאסית... אך גם התשובה השנייה אינה בגדר 'הס מלהזכיר'... אבל 'המנהיגות האמונית' לא תוכל לקבל תשובה זו כי היא מונעת על ידי הקונספציה של ר' צבי יהודה ותלמידיו מאז נצחון צה"ל במלחמת ששת הימים.

קונספציה של 'על סף הגאולה השאלה, של "ארץ ישראל השלמה" עכשיו', קונספציה שדחפה הצדה את הציונות הדתית המתונה והפרגמטית. קונספציה שיצרה סולם ערכים חדש ושינתה את פני הארץ והיושבים עליה.

בשם קונספציה זו נשפכו הרבה זיעה ודם, לבוא עכשיו ולערער עליה? למי העוז ולמי הגבורה. למי העוז למי הגבורה?

מן הסתם במקום לשקול את האפשרות שאיננו יודעים דעת עליון, תעסוק הרבנות האמונית בניסיונות יצירתיים להציל את הקונספציה על ידי תיקונים ושיפוצים, הסברים ותירוצים... והמצאת מושגים חדשים.

... וחמושים בהבנות החדשות יובילו את תלמידיהם לקרב הבא..."

קונספציה נגד קונספציה

וכך כתב הרב חנן לאחר הבאת המכתב: "אודה ולא אבוש שדברים אלה גרמו לי צער רב... הניסיון הפשטני לבחון את רצון ה' רק על פי תוצאות המעשה, ולהחליט בדרך ה'אלימינציה', כי אם חרב גוש קטיף אות הוא משמים שהקב"ה רצה בחורבנו, מעיד – במחילה – על אמונה פרימיטיבית וירודה..." (שם עמ' 248).

בשולי דבריו אני חייב להוסיף שדברי הכותב על הקונספציה של הרב צבי יהודה ותלמידיו, "שדחפה החוצה את הציונות הדתית המתונה והפרגמטית", וש"בשם קונספציה זו נשפכו הרבה זיעה ודם" גרמו לי לגיחוך מריר, על רקע ליקוי המאורות שהם משקפים, לאור האסון שהובילה הקונספציה "המתונה והפרגמטית" של ראשי מערכת הביטחון.

הנה כי כן, הקונספציה של הרב צבי יהודה ותלמידיו ה"משיחיים" התגלתה ככזאת הנטועה בקרקע המציאות הריאלית, בעוד הקונספציה המתונה והפרגמטית עלתה ועולה לנו במחיר זיעה ודמים נורא.

אלא שכדבריו של הרב חנן, כל השאלה עטופה בפשטנות אמונית שיש בה גם לא מעט דמגוגיה שיורה את חיציה ומסמנת סביבם את המטרה. בהקשר לכך, יפים דבריו של ד"ר אברהם לבני שאומנם עסקו בנוראות השואה, אך יפים גם להתמודדות עם סוגיית חורבן גוש קטיף:

"הוגי דעות יהודים רבים מדי, שנפגעו – אלו בבשרם, אלו בנשמתם, אינם רואים בשואה יותר מאשר בעיית סבל לחינם, סבל אבסורדי, כמין שערורייה בלתי מובנת... עומדים הם בשאלה עד כדי ייאוש לפני אל מסתתר בלתי מושג ודומם. הם לא שמו ליבם לכך שבעמדה זו הם מהפכים את כיוון השאלה האמיתית..."

"בלא שימת לב הם מהפכים אותה מן האנושות – אל האלוהים. הם עושים זאת מתוך כשלון־כוח, ואולי מתוך צביעות. ניסיון זה... לדחות את השאלות האמיתיות, על ידי הפניתן אל האלוהים, מהווה גישה אלילית במהותה. האמת היא שהאדם הוא האחראי על כישלון תרבותנו, רק ילדותיות מוגת־לב יכולה להאשים בכך את האלוהים". ("הסוד הישראלי", עמ' 31).

עוד נשוב לשם

קונספציית המרגלים היא שגרמה לאורך הדורות לאבד מרצון את מתנת הארץ הטובה. מתנה ש"המתינות הפרגמטית" נטתה להתייחס אליה בניכור של "שטחים" שבהם אפשר לסחור, תמורת "שלום". ובמקום לעבוד את ה' "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), מברכת הארץ הטובה שניתנה לנו בחסד ה' עלינו, נאלצנו לעבוד את אויבנו ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל..."

וכך המשיך וכתב ד"ר לבני: "כך חזר חטא המרגלים על עצמו, וכך גם נמשכה הגלות הרבה מעבר למידתה. ואף על פי כן קמו מחדש תלמידים ליהושע וכלב שהגנו על תורת משה: 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ' (במדבר יג, ל) (שם, עמ' 170).

וכך הרב חנן, אחד מגדולי תלמידיהם של יהושע וכלב בדורנו, חתם את דברי התגובה למכתבו של חבר קיבוץ טירת צבי, במילים שמקבלות כיום, 19 שנים אחרי, משמעות מצמררת, כנבואה המתגשמת לעינינו:

"לא זו היתה הרוח שהביאה את החלוצים לדגניה, חניתה ובית שאן ולא זו הרוח שהשיבה אותנו הביתה לגוש עציון, להקים את בית האבות שחרב.

"אנחנו לא הסקנו מחורבנו של הגוש בתש"ח שהקב"ה אינו רוצה שיהודים ישבו בהר חברון ולפיכך שבנו הביתה לגוש עציון, לאחר מלחמת ששת הימים.

"כך – בחסדי ה' יתברך עוד נשוב לגוש קטיף לבנות ולהבנות בו, חרף הייסורים שבאו עלינו מידי אדם. ובשובנו בשנית, לא נשוב כמיעוט 'ציוני דתי' הצועד כנגד הזרם, אלא כנבואת הנחמה: 'קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה...' (ירמיהו לא, ז) וכל הייסורים שבדרך ייעלמו ואינם – 'וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם' (שם יב)".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר