'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.' משה רבנו זכה להוריד לעם ישראל את התורה ולהביאם מגלות מצרים לשערי ארץ ישראל, בזכות ניסים ונפלאות. היה זה ערב 'כי תבא' הראשון.
השני שזיכה את עם ישראל ב'כִּי תָבוֹא', היה עזרא הסופר, שהביאם ארצה מגלות בבל בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני. לא בכדי נקרא הוא עזרא הסופר, כפי שאומרת הגמרא בסנהדרין - ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלי קדם לו משה. ומאז שגלה שוב עמנו ושהה בגלות הדוויה בצרות לרוב, אין הוא מאבד תקווה.
מאז, הגם שזרים אומרים אין תוחלת ותקווה, חון [חונן] אום [אומה] לשמך מקווה. נושא הוא תפילה, תחינה ומשאלה, שלש פעמים ביום, שיזכה לשמוע את קול השופר, שופר הגאולה, - תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו. אך גם אצל מי שאינם נושאים תפילה, נותר הניצוץ היהודי שאינו כבה לעולם, כדברי מרן הרב קוק באגרות ראיה על הניצוץ הקדוש: ...יש ניצוץ קדוש בכל נפש ישראלית. וכשמקרבים ומחבבים - מעירים את הניצוץ הטוב, והיה לשלהבת קודש. [ב קמג]. ובדרך עממית יותר בא הדבר לידי ביטוי בשירת התקווה - כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה, נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. [נפתלי הרץ אימבר].
והנה כעבור אלפי שנות גלות אותו נס אשר אליו פיללנו מתרחש לנגד עינינו. שוב מתקיים בעם ישראל, 'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא'. ואין לשון 'והיה' אלא לשון שמחה. 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּלְבֵיתֶךָ'..., שמחה על עצם השיבה, ושמחה על שיבת לשון הקודש להיות שוב שפת עם קדוש. שמחה על שהביאנו ה' חזרה 'אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'.
בשתי הפעמים הראשונות להן זכינו ל'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא', הן משה-רבנו והן עזרא-הסופר, יסדו בעם את תורת ישראל, משה-רבנו החל ממתן-תורה ועד הנהגתו ובכל נאומו לאורך ספר דברים, וכן עזרא-הסופר שעליו אומרת הגמרא בסוכה [כ.], משנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. עזרא שלא כמשה, הגם שזכה להיכנס לארץ, לא הצליח לסחוף עמו יותר מארבעים איש, ואף הם, כשם אותו פרק במסכת קידושין, נמנו על 'עשרה יוחסין' בלשון סגי-נהור. אך כאמור יסד הוא את התורה שנשתכחה בגלות בבל, ואף תיקן לישראל תקנות והנהגות, כמו קריאה בתורה בכל יום שני וחמישי. ולא עוד אלא שעבר בכל הערים וקרא 'קומו ולכו אל ההיכל, [בית-המקדש], למען נשוב ונבנהו שנית'.
לא כן מהלך 'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא' לו זכה וזוכה דורנו. הוא מהלך איטי יותר. רבות מהעליות בנות דור מייסדי המדינה עלו אלה מרצון ואלה בעל כורחם כשנפש יהודי נותרה בהם הומיה, ולפאתי מזרח קדימה עין כולם צופיה. צופיה, למרות ואף על פי שבקרן זווית הותירו את התורה, נס גדול. נס בתוך נס. עלו ארצה למרות שהותירו הם את בית המדרש הישן ריקם, כשהציבו להם יעד חדש, לבנות בארץ-ישראל יהודי חדש. לא הטרידה אותם העובדה הפשוטה שהכל מודים בה, שבניגוד לעמים רבים ועצומים, בזכות התורה שרד עם ישראל אלפי שנות גלות כעם. תורה זו ננעלה על ידם בארון הספרים היהודי, עתיק הימים, ואף הוסתרה במודע מדור הבנים. להיות עם חופשי, חופשי משעבוד מלכויות אך גם חופשי מכל שעבוד למסורת ישראל. אין ספק שחשיבה מוטעית זו הינה בעלת תאריך תפוגה. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. ובוודאי שכן הוא בדור הבנים ובניהם, שהרי חשיבה זו טומנת בחובה שאלות לרוב, ובראשיתן, מדוע זה באתם להפריע את שלוות 'בני דודינו' במקום. דוגמת רמת-אביב היושבת על אדמות הכפר הערבי שייח' מוניס. האם רדיפות וצרות היהודים בגלות מצדיקות להציק ולנשל אחרים. ועוד כהנה וכהנה.
אין ספק שחשיבה כופרת זו הובילה להתנגדות וקיטוב של ציבור גדול של שומרי תורה ומצוות, קיטוב שהביא להתנגדות רבתי למהלכים רבים של בעלי חשיבה-מתנתקת זו, קיטוב הנמשך עד ימינו אנו. אלה קדשו את ההלכה וברחו מעולם המעשה, ואלה דבקו בעולם המעשה וברחו מן ההלכה. אלה משילים את התורה מעל כתפיהם, ואלה דבקים בתורה אך טרם השילו את כל הגלות מאורחות חייהם.
אך בס"ד בין שני המקוטבים צומחת ומתרחבת בתוך העם, גישת הציבור הלאומי שומרי תורה ומצוות, אשר גם מזה וגם מזה לא מניח ידו, ציבור המשלב בין עולם ההלכה ועולם המעשה, ומתאים עצמו לחזון שיבת ציון 'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא', על מלא! ומתוך הכרה בנס הגדול של דורנו. מאמין הוא בחזון ללא הנחות. הוא כולל היערכות ל'והיה כי תצא למלחמה'. הוא כולל התיישבות - 'וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ', כדברי המלבי"ם, 'ירושה' הוא הכבוש, כמו שכתוב בדברים [א כא] 'עלה רש'. ו'ישבת' הוא החלוקה [של א"י לשבטים]. ובלשון הספרי, 'בשכר שתירש, תשב'. שהרי לא היה צריך הפסוק להזכיר כלל את הכבוש, אלא שהזכירו ללמדנו שבזכות שבטחו בה' והתיצבו למלחמה, בשכר זה כבשו וחלקו.
ציבור זה מאמין הלכה למעשה בדברי הנצי"ב שמצוות ישוב הארץ היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה [ומאחד] את כל עם ישראל. [קובץ שיבת ציון ב,עמ' 7]. ולכן ישמח לקיים את מצות הביכורים - 'וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם'. אומר על כך הכלי-יקר, דבר נפלא. הרי לא מצינו לשון 'וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ', כי אם כאן ובפרשת המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט ויבקשו להם עניני שררות ככל הגויים, [מדינה ככל העמים...].
הבאת הביכורים באה להכניע את רום לבבם, אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר, כי להם הארץ, ובחרבם ירשוה, וישכחו את ה'. לכן אומרת התורה: 'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ... אבל מה' הארץ נתונה היא לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו... וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו הוא להביא להכנעה והשתעבדות אל השי"ת, ואני מעיד על כך באומרי: 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹקיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ'. הגדתי, לשון עבר, ותמוה, הלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שרצונו לומר, שבהליכה והבאה זו [של הביכורים] כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי, כי באתי אל הארץ לא בתורת ירושה, כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' הייתה הארץ לי למנה ומתנה.
ציבור זה יחד עם כלל ציבור שומרי תו"מ, מיד אחר ברכת קיבוץ גלויות, אחר שנשא תפילה ואמר 'תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו', אומר הוא: 'השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה'. וממשיך ונושא תפילה 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב, כי ירושלים אשר עושה כל ישראל חברים ואליה מביאים כל ישראל ביכורים, היא הבריח התיכון הרוחני של עם ישראל.
ציבור זה שכאמור הולך וגדל, מאמין שכסדר תפילת העמידה כן סדר הגאולה. גם תחילת 'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא' של דורנו הוא מהלך אלוקי ההולך ומתרחש קמעה קמעה, כדברי הנביא יחזקאל [לז,כד]: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם'. ורק אח"כ, 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'. תחילה יתרחש קיבוץ-גלויות פיזי ואחריו בוא יבוא שלב הטהרה בו 'וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם'.
מצות הביכורים מחזקת אצל המביא את מידת האמונה והבטחון, כאזהרת שלמה המלך במשלי [ג], האומר שמצות הביכורים באה להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה, ולא תרע עינו בו כאשר יפזר וייתן לאביונים, ויבטח בה', שבגלל הדבר הזה יברכהו ה' בכל מעשה ידיו. אל לו לחשוב שבסיבת הפזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה [ג, כח] 'נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר', אך יש לו להאמין באמת כי ה' יוסיף עליו. חיזוק באמונה ובטחון זה בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד, מחזק את כולנו ובפרט את לוחמינו שבעז"ה הוא יבוס אויבינו וישיב במהרה את שבויינו.
עד כדי כך חשובה היא הימצאותו של עם ישראל בארצו, אומר בעל הטורים, שלא בכדי נאמר בסוף כי-תצא, ת'ִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם' בסמוך ל'ְוהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ'. נצטווינו למחות את זכר עמלק מיד בכניסתנו לארץ, בגלל שעמלק רצה לעכב ביאתנו לארץ, בכך שהוא אמר למלך מצרים כי ברח העם. וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב. ועל כן בפרשת ביכורים מזכיר מביאם את ארמי אובד אבי.
אומר דוד המלך, 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו'. בית ה' היא ארץ-ישראל. ישיבת הקבע בארץ לה זוכים אנו בדורנו, הינה פלא עצום, אך השגרה מכרסמת בהתפעלות. מבקש דוד המלך להיות תמיד כמבקר, ונתפלל שגם אנו תמיד נהיה בארץ בחינת מבקרים בהיכלו, המתפעלים בכל רגע על הזכות לחיות בבית השם, בארץ -ישראל ולקיים מצוותיו.