הרבנית רחל ליבמן, ממקימי הישוב היהודי בחברון ומעקורי גוש קטיף, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על ראשית הנוכחות היהודית המתחדשת בחברון, על חיי חלוציות והגשמה לצד שכול וכאב.
הימים היו הימים שאחרי מלחמת ששת הימים. רחל הייתה אז בחורה תל אביבית שעבדה באולפנת כפר פינס, ובאחד הימים סיפרה תלמידה שהרב של מושב נחלים עוזב את הקהילה ועובר יחד עם משפחות נוספות להתנחל בחברון. ,זה היה אירוע מאוד מרגש. עקבנו בעיתונים אחרי מה שהוא עושה. הרגשתי שזה אירוע מכונן", היא מספרת.
שנה וחצי אחרי המלחמה החליטה רחל לשלוח מכתב לרב לוינגר ובו היא מבקשת להתנדב בחברון. תלמידותיה ששמעו על כך הבהירו שגם הן רוצות להצטרף וכך נוצרה קבוצה של 15 בנות שהצטרפו אליה לבקשה מהרב לוינגר שהשיב בגלויה בה הבטיח תכנית עבודה ושיעורים בחברון.
הקבוצה הגיעה לשער שכם, שם עלו על אוטובוס ערבי בדרך לחברון, שם החלו בהתנדבות ובשיעורים שהוכנו עבורם, ובין מעבירי השיעורים היה גם "בחור שקוראים לו מנחם ליבמן והתלמידות אמרו שהוא מתאים למחנכת שלנו. הן פנו למי שפנו ומזה יצא השידוך", מספרת הרבנית רחל.
כל זוג נשוי קיבל חדר במבנה הפנימייה שבסוף המסדרון שירותים ומקלחת אחד לגברים והאחר לנשים, ומטבח משותף לכולם. כך חיו במשך מעל שנתיים. "כולם בישלו לכולם בתורנויות", היא מספרת. לימים, אחרי שנולד בנה הבכור, ראה הרב לוינגר, שרחל הייתה המזכירה שלו, שאין לה היכן לבשל ודאג לה למטבח.
את הרב והרבנית לוינגר זצ"ל, כמו גם את הרבנית ולדמן ושרה נחשון רואה הרבנית רחל כמקור השראה ומודל לעשייה מתוך דאגה לעתיד עם ישראל. "נפתח לי עולם של חיי תורה. הרב לוינגר היה אומר שהישוב נובע מתוך הישיבה. החיבור הזה הולך ביחד".
באותם ימים קרית ארבע עדיין לא הוקמה והאתגר הבא היה הקמתה של הקרייה. בעלה, הרב ליבמן ז"ל, נאבק רבות לזכויות כניסת יהודים לתפילה במערת המכפלה ולאחר מכן מאבק עד לאישור הקמה של 250 יחידות דיור. המשפחה עברה לקרית ארבע ומאחר והיעד המקורי הוא שיבה לעיר האבות, חברון, הגיע אירוע יישוב בית הדסה בלב העיר. "היינו בכל מקום שנדרשנו ותרמנו את חלקנו".
מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר בירושלים ולבקשת הרב גורן מונה הרב ליבמן לראש הכולל ב'אידרא'. "הרב גורן מאוד העריך אותו", אומרת הרבנית ומספרת על חתונת בנה, אותה ערך הרב גורן שדרש להוסיף לשם אביו של החתן את המילה 'הגאון' בכתובה.
לאחר 14 שנות מגורים בירושלים נוצר הקשר עם הרב טל, שרק הקים את הישיבה שלו בגוש קטיף. הרב ליבמן החל לדבר על הצורך לחזק את הישיבה והרבנית התרגלה לרעיון החזרה לחיי חלוציות, הפעם בגוש קטיף.
דירה מרווחת, כפי שרצתה הרבנית על מנת שתוכל לארח את עשרת ילדיה, לא הייתה בנמצא והוצעו למשפחה מגורים בעצמונה, שם חיברו מבנה וקראוון למעין דירה, בה התגוררה המשפחה כאשר במשך מרבית שעות היום נמצא הרב בנווה דקלים, בישיבה.
ביום י"ג אב "התבשרנו שהבן שלנו נרצח יחד עם חברו הראל עוז-בן נון. זה היה דבר נורא", אומרת הרבנית ומזכירה את השתלשלות האירוע. הבן, שניאור שלמה, היה ממתמידי הלימוד בקבר יוסף. החברותא שלו, הראל עוז בן נון היה גם אחראי הביטחון, וכדי שלא לפספס את הלימוד המשותף הצטרף שניאור שלמה לנסיעה בה למדו ב'שמירת שבת כהלכתה'. "תוך כדי לימוד ירו עליהם ממארב באופן שלא היה שום סיכוי".
"אין מילים לתאר את השבר", אומרת הרבנית. ,זו הייתה אבידה קשה. הוא היה חכם, צדיק ומבריק, אדם בעל חסד שכולם אהבו. כל דבר עשה מתוך כבוד עם ישראל, כיבד את החיילים וגם לא ויתר על העקרונות שלו. עבורו קבר יוסף היה כמו שעבור אבא שלו הייתה מערת המכפלה ועבור הסבא שלו הכותל המערבי".
"היה משהו מנחם בכך שהגענו אז למקום חדש ולא כל דבר הזכיר לי אותו, וגם היינו בעשייה מלאה בישיבה ובעצמונה שם העביר הרב ליבמן שיעור קבוע מדי יום ביומו בבית המדרש המרכזי של המקום.
לימים חלה הרב והרופאה הבהירה למשפחה שלא יוכלו להתגורר עוד בגוש קטיף מחשש למצב חירום בו לא יוכלו להגיע לטיפול במידה וציר כיסופים ייסגר. משפחה של ידידים, משפחת בן דוד, ברמות פתחה להם את ביתם והמשפחה התגוררה שם כשהרבנית ממשיכה לנסוע מדי יום לעבודה בגוש קטיף.
לאחר הגירוש עסקה הרבנית בשיקום ילדי גוש קטיף בהיבט החינוכי של המוסדות שפורקו. לאחר שהשתתפה בקבוצת תמיכה של אלמנים ואלמנות מטעם הביטוח הלאומי התבקשה להנחות קבוצות שכאלה, ומאז, כבר 14 שנים, היא מתנדבת בהנחיית קבוצת נשים שכזו.
בראשית המערכה הנוכחית שכלה הרבנית ליבמן את נכדה, אליקים שלמה הי"ד, שבמשך חודשים סברו שהוא חטוף בידי חמאס עד שהתגלה כי נרצח בבוקר שמחת תורה.