התחלה// נולדה לפני 60 שנה בירושלים, הבת הרביעית מתוך חמישה אחים. "האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי".
אבא// דוד ז"ל, יליד ביירות שבלבנון, כלכלן במקצועו. "אבא היה אדם של אנשים ועזר למי שצריך. תמיד הייתה לו המילה המיוחדת והמדויקת לאדם שעומד מולו".
אמא// מרים, בת 88, נולדה בהונולולו בארצות הברית למשפחה לא יהודית והתגיירה בגיל 24. "כשהיא נחשפה ליהדות היא התחברה מיד והתגיירה". הייתה אומנית. "אמא לימדה אותנו שהכול תלוי בנו, ותמיד סמכה עלינו באופן מלא. בשנים האחרונות היא עם אלצהיימר. זה קורע לב, אבל גם במחלה היא אישה אצילית ושובת לב".
לבנונים// ההורים הכירו, התחתנו וקבעו את ביתם בלבנון. בהמשך הם עלו ארצה בשנת 1962 עם שתי ילדות קטנות. "הייתה בלבנון קהילה יהודית מפוארת. לאחיותיי הגדולות כתוב בתעודת הזהות 'ארץ מוצא: לבנון'. החבר'ה מבני עקיבא היו מכנים אותנו 'בנות השייח''. אבא מאוד שמר עלינו והחזיק אותנו קצר, שחלילה לא יאונה לנו רע. בבית נהנינו גם ממאכלים לבנוניים ועד היום הם הכי אהובים עלינו".
מורכבות// "אמא הייתה אמריקאית ואבא לבנוני. בבית דיברנו ערבית, צרפתית, אנגלית ועברית. זה היה בליל של תרבויות ושפות. לא תמיד זה היה קל, אבל זה בהחלט גידל אותנו לראות מורכבויות בחיים".
שליחות// בגיל שש נסעה עם משפחתה לשנת שליחות בארצות הברית. "הימים הראשונים בבית הספר היו לי קשים. לא הבנתי את השפה ואף אחד לא הכיר אותי, הייתי מבוהלת. אחרי כמה ימים ממש ניסיתי לברוח מהכיתה. המורה לקחה מילון אנגלי־צרפתי וככה תיקשרה איתי. אחרי שהתחברתי למורה שדיברה איתי בצרפתית שבורה הבנתי שיהיה טוב, ומהר מאוד השתלבתי. לארץ חזרנו עם אנגלית, זו הייתה חוויה מכוננת בשבילי".
זהות// יסודי ותיכון למדה בממ"ד אוולינה דה רוטשילד. "מכיתה א' עד כיתה י"ב למדתי באותו מבנה. שנים טובות ומיטיבות. היינו חבורה של בנות שגדלו ברוח ירושלמית ציונית־דתית, הכול בנחת ובנעימות. בית הספר היה מקום של אינטגרציה, והתעקשתי להישאר בו גם בתיכון".
קדימה בני עקיבא// הייתה חניכה בבני עקיבא, סניף מרכז. "סניף ענק. העמיק בי ערכים של עם ישראל, תורה וארץ ישראל. בשבת הייתה נהירה אליו מכל האזור. השנים הללו הן בשבילי זיכרון חי של תוכן ומהות. הזהות שלי היא שילוב של בית, בני עקיבא, בית הספר והחברה".
עצמאית// "היינו ילדים עצמאיים מאוד, והחיים היו עם הרבה עשייה. שום דבר לא בא לנו בקלות, ואף אחד לא עשה במקומנו דברים, וזה הצמיח אותנו להיות אנשים חזקים. גדלתי בבית שהפרוטה לא הייתה מצויה בו, ועבדתי כדי לממן כל מיני דברים שרציתי. את רישיון הנהיגה שלי מימנתי בעצמי בהדרכה שעשיתי לבני נוער מחו"ל".
מחוברת// "מהשנה בארצות הברית חזרנו עם אוהל ענק שלפני 55 שנה לאף אחד בארץ לא היה, ובכל פסח ובהזדמנויות אחרות היינו יוצאים לקמפינג בכנרת. אמא הייתה עושה לנו המון פיקניקים. אנחנו מאוד מחוברים לאדמה. עד היום, תיתני לי את המלון הכי יוקרתי או אוהל עם שמיים של מיליון כוכבים ואני מיד בוחרת באוהל".
שירות לאומי// שנתיים. שנה ראשונה בקריית שמונה, כקומונרית בבני עקיבא ועבודה עם ילדים בבית ספר יסודי, ושנה שנייה במכונים לחינוך יהודי־ציוני. "העברנו סדנאות לילדי תיכונים מכל הארץ. בסוף השירות נסעתי לשליחות של שלושה חודשים מטעם הסוכנות באוסטרליה. העברנו לתלמידים סדנאות על יהדות וציונות ואהבת הארץ. זה היה לראות עולם".
אקדמיה// תואר ראשון בייעוץ חינוכי ותנ"ך למדה במכללה בירושלים. תואר שני עם הסבה לעבודה סוציאלית למדה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. "פתאום הבנתי שהעולם הטיפולי מדבר אליי. לאורך השנים עבדתי עם נרקומנים בגמילה ועם ילדים ממשפחות מצוקה במשפחתונים והייתי מנהלת בתחום הטיפולי".
הטיפול// "בן אדם מקבל מודעות שיש בה שני רבדים: הרובד החיצוני והרובד הפנימי, שמניע אותנו. לדיבור הפנימי הזה יש מקום גדול בחיים שלנו, וכשאתה מודע לכך זו הזדמנות אדירה לצמיחה והתפתחות. הלמה הפנימי תמיד סיקרן והפעים אותי".
החצי השני// צביקה (67), עורך דין במקצועו. נישאו כשהייתה בת 29. "שנים יצאתי ולא הלך. כשגיסי הכיר לי את צביקה בעלי, תוך שלושה ימים החלטנו להתחתן. זכיתי באהבת חיי. מהיום שהכרתי אותו היה לי ברור שהוא החצי השני שלי. הנסיך שלי. כל מה שאני זה הרבה בזכותו".
הנחת// חמישה ונכדה. הבכורה רותם בת 29, נשואה עם ילדה. מיכל בת 28 נשואה, שאולי הי"ד בן 26 במותו, אחריו רועי בן 23 ודניאל בן 21. "הם מקור הכוח והשמחה. דרכם למדתי הרבה מאוד על עצמי".
קליניקה// אחרי 15 שנים של עבודה סוציאלית בחרה לפנות ללימודי הנחיית הורים וייעוץ זוגי במרכז שפר, "ומאז זה מה שאני עושה. יש לי קליניקה בבית, והשליחות הכי גדולה שלי בחיים היא לעזור להורים לגדל את הילדים שלהם בטוב ובנחת, להבין שהם לא חברים של הילדים אלא ההורים שלהם ושההיררכיה חשובה מאוד. בנוסף לכך, אם רוצים לגדל ילדים מאושרים עם חוסן צריך לעודד אותם לפעול וליצור, להאמין בהם וכן, גם לאפשר להם ליפול ולקום".
המחלה// בגיל 39, עם תינוק קטן בן שבעה חודשים, התגלתה כחולת סרטן השד. "כמעט שנה הייתי חולה ועברתי סדרת טיפולי כימו והקרנות. הגבתי קשה לטיפולים ומאוד סבלתי. אבל לא נתנו לסביבה לרחם עלינו ועל הילדים שלנו, כי רחמים גורמים לאדם להרגיש קטן וחלש. זה נכון גם במחלה וגם בשכול. לאט לאט הילדים הבינו שהכוח והאחריות בידיים שלהם".
לדבר על זה// "שנתיים אחרי שהבראתי יצאתי במופע לנערות ולנשים, 'אף פעם לא לבד', שעלה 500 פעמים בארץ. המופע עסק באיך להתמודד עם אתגרי החיים ואיך לא לתת למציאות לנהל אותנו. הבנות שלי הצטרפו למופע, עלו לבמה, שיתפו ושרו. בהמשך צביקה ואני כתבנו מופע משפחתי שמושתת על הנחיית ההורים שלי, ויצאנו לעוד סבב של מופעים כשאנחנו מדברים ובין לבין הילדים עולים ושרים איתנו".
המשפחה המזמרת// "כולנו מאוד מוזיקליים ומוזיקה נוכחת אצלנו בבית. מאז שהם קטנים צביקה היה עובר לפני התיבה בימים הנוראים, ושאולי היה מלווה אותו מגיל שש. להתפלל עם צביקה והבנים זה היה לגעת בשערי שמיים. גם בסעודות שבת ובכלל בבית, כל הזמן שרים ומנגנים. המוזיקה תמיד ברקע. חוזרים מהצבא, פותחים את הפסנתר ושרים יחד. זה חלק ממי שאנחנו".
שאולי// סרן במילואים שאולי גרינגליק הי"ד, בנה השלישי. "שאולי היה מוזיקלי וחלם להיות זמר. הוא נרשם לתוכנית הריאליטי 'הכוכב הבא' ומתוך כמה מאות נבחר להשתתף בתוכנית. היה לו קול מדהים. הוא השתתף בתוכנית עם מדי צה"ל והשופטים נורא התרגשו ממנו כשהוא שר את השיר 'עטלף עיוור' של חנן בן ארי. אבל אז הפלוגה שלו נכנסה לעזה והוא החליט שחלום המוזיקה יצטרך לחכות ופרש מהתוכנית. הוא כתב: כרגע יש רק דבר אחד בראש שלי וזה להמשיך להילחם בחושך עד שנראה את האור".
האובדן// היה קצין בגדוד 931 בחטיבת הנח"ל ונהרג בקרב בצפון הרצועה. "שאולי היה איש של אנשים, אהוב מאוד, מצחיק ובעל חסד. הוא היה בן טוב עם לב ענק. אני מאוד מחוברת אליו והחלל שנפער בחיי הוא עצום. לפני הלוויה כינסנו את הילדים בסלון ואמרנו להם שכל השנים אספנו כלים כדי להתמודד עם השבר הנורא הזה".
ממשיכים// כמשפחה ההתמודדות עם האובדן היא גם דרך הבמה. "בחרנו להתמודד עם האסון שלנו גם דרך המוזיקה והשירה. אנחנו מסתובבים עם המופע 'החיים ממשיכים לנגן' וגם יצאתי בהרצאה 'נרקומן של אושר', שמעודדת לחיות חיים מלאים ושמחים. אנחנו מרגישים שככה אנחנו ממשיכים את האור של שאולי בעולם וממש חשים אותו איתנו על הבמה. הבחירה בכל פעם מחדש לקום ולהמשיך קדימה היא שריר וצריך לאמן אותו".
ממלכתי// נבחרה להנחות את הטקס הממלכתי לציון שנה לטבח 7 באוקטובר יחד עם העיתונאית חן זנדר, ששכלה את אחותה הקטנה נועה במסיבה ברעים, אורין גנץ־זך, שבתה עדן זכריה נחטפה ונרצחה בשבי חמאס ועוד. הטקס צולם באופקים וישודר ביום השנה. "הציעו לי להנחות בטקס, והתלבטנו בגלל הפילוג שנוצר סביב אותו יום. אבל ההחלטה להשתתף ולהופיע בטקס הממלכתי נבעה מהרצון שלנו לאחדות והשאיפה להיות נאמנה למדינה".
ממלכתי 2// "אני מרגישה שלהופיע בטקס הממלכתי זה לשמור על עם ישראל ועל הדמוקרטיה. אני מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות. זה מאוד מרגש. קולם של כל החיילים, הנופלים והנרצחים יתנקז לאותו רגע קדוש, ואני מרגישה את כובד האחריות. המדינה היא של העם, ולכן אני חושבת שחשוב מאוד להופיע באירוע הזה וזאת זכות עצומה".
במגרש הביתי
מה הלו"ז// בדרך כלל קמה בסביבות שבע בבוקר, אבל פעמיים בשבוע משכימה קום בשעה חמש וחצי ויוצאת לריצה. "היום שלי מתחלק בין פגישות בקליניקה בהנחיית הורים או ייעוץ זוגי, קפה עם חברה, עבודות הבית, התארגנות להרצאה או הופעה משפחתית". הולכת לישון בסביבות חצות.
פלייליסט// חנן בן ארי, אלטון ג׳ון, שולי רנד ואתי אנקרי.
השבת שלי// "שקט. משפחה אהובה. מחשבות. היום לא קל".
דמות מופת// "אמא שלי, מרים. תמיד חושבת חיובי ומוצאת פתרון לכל בעיה. אישה אצילית ומלאת חוכמת חיים".
מפחיד אותי// הפילוג בעם.
משאלה// "להצליח להמשיך לעשות את החיים מתוך שמחה וראיית הטוב".
כשאהיה גדולה// "לצאת לטיול גדול בעולם למקומות ששאולי היה בהם ולנשום".
לתגובות: rivki@besheva.co.il