אני זוכרת היטב איך בפעם הראשונה שהלכתי לים בתור ילדה קטנה, התפעלתי מאוד מהגלים. אבל לא פחות מכך, התפעלתי לגלות שלמטה, מתחת לגלים השוטפים, יש מים צלולים ורגועים. שם הכול נראה אחרת לגמרי. תחושה דומה הרגשתי בטיסה הראשונה בחיי. היה זה בוקר אפור, שכבת עננים כבדה כיסתה את השמיים וגשם כבד ירד. וכמה הדהים אותי הרגע שבו עברנו את העננים, עלינו מעלה מעלה, ופתאום – שמיים כחולים, שמש זורחת, וכל הסערה נשארה הרחק מתחתינו.
קשה להתעלם מהשנה הסוערת שעברה ועוברת עלינו. מהאויבים שמקיפים אותנו מכל עבר בטבעת חונקת, וזוממים בכל דרך אפשרית לכלות אותנו. מהרגעים הכל כך מפחידים וכואבים וקשים שעברנו, מהמחיר הנורא ששילמנו, מהמלחמה שממשיכה לסעור מעלינו ומתחתינו בלי כיוון ברור. מאינספור המילים שלא מפסיקות להיאמר ולהתפרסם ולהתדיין ולהתראיין על ידי פוליטיקאים ועיתונאים ופרשנים ומומחים. מההפגנות שעדין לא פסקו עם כל הצעקות והתביעות והדרישות והכעס והשנאה. מהכאב הנורא של משפחות החטופים, הנופלים, הפצועים. אוי, איזו שנה היית, תשפ"ד.
שיר עתיק וכמעט נשכח
אבל מתחת לגלים הסוערים, מעל העננים האפורים המכסים את עין האופק, יש משהו אחר. יש כוח נצחי, טהור, זוהר. כוח של שקט ויופי ואור ואמת שדווקא השנה נחשף במלוא העוצמה – הכוח של העם שלנו, עם של מתוקים, עם של צדיקים. עם ששום דבר לא יוכל לו, והשנה גילה את מלוא זוהרו. גילה איך מעבר לכל הסערות הוא חי, נושם, פועם, קיים. הוא מאוחד בשורש, הוא רוצה אמת, הוא מלא אמונה, הוא כולו ביישן, רחמן, גומל חסדים. עם הנצח, עם של יהודים. ואם יש דבר אחד שאני לוקחת איתי בכל הכוח בשבת הזאת, השבת האחרונה של השנה, לוקחת למשמרת ולמזכרת משנה שאת רובה אני מעדיפה לשכוח – זה הגילוי המופלא הזה, שלמרות שידעתי אותו, השנה ראיתי! בכל כך הרבה דרכים ואופנים.
ראיתי אנשים מדהימים, ראיתי רוח שמנצחת כל רוע, ראיתי ילדים שנעלמו לתוך האקס בוקס ולטיק טוק ולאינסטגרם, ואף אחד לא חשב שיצא מהם משהו, הופכים להיות פתאום צבא ה', לוחמים קדושים שנלחמים בגבורה מופלאה במלחמה הכי צודקת בעולם. ראיתי אזרחים שהקדישו כל רגע של היום לעזרה ותמיכה ועשייה למען אחרים. ראיתי אומנים שמופיעים בבתי חולים ובמוסדות לשיקום ובמלונות של מפונים. ראיתי ילדים שמכירים בעל פה את כל השמות של החטופים מרוב שהם מתפללים עליהם בלי הפסקה. שמעתי אנשים מכל גוני הקשת, אפילו כאלה שאיבדו את היקר להם מכול, מבקשים רק דבר אחד – אחדות. ראיתי נשים גיבורות שבמשך חודשים אינסופיים נושאות על כתפיהן את הבית והילדים והבנק והעבודה כי הבעל נמצא במילואים. ראיתי אנשים שרים יחד בצעקות ובדמעות שיר עתיק שכבר כמעט נשכח – עם ישראל חי, עוד אבינו חי.
וזה כל כך מרגש, וכל כך אמיתי. זה מה שאני רוצה לקחת איתי לשנה הבאה עלינו לטובה, בעזרת ה'. להגיע אליה עטופה בעם ישראל שלי, מאמינה בכל ליבי שאלו הקולות והצלילים של הגאולה.
פאי תפוחי עץ וריבת חלב
צילום: שושי גרינוולד
החיבור בין תפוחי עץ לריבת חלב לא שגרתי, אבל טעים בצורה לא רגילה. שימו לב לשיטה המיוחדת של הכנת התפוחים. נכון שזה דורש קצת התעסקות, אבל התוצאה המושלמת לגמרי שווה את זה. אפשר כמובן לקצר את התהליך, לוותר על יצירת השושנים ולהניח באופן פשוט יותר את פרוסות התפוחים.
דרגת קושי:
בינונית
זמן אפייה:
20-18 דקות
6 עוגות אישיות
לבצק:
2 כוסות קמח
100 גרם חמאה רכה
ביצה אחת
2 כפות מים
למלית:
שליש כוס ריבת חלב
6 תפוחי עץ פינק ליידי או סתם תפוחים אדומים
3 כפות מיץ סחוט מלימון
שקית סוכר וניל
אבקת סוכר לזרייה
מכינים את הבצק: מעבדים את הקמח והחמאה בקערה או במעבד מזון לפירורים אחידים. מוסיפים את הביצה והמים וממשיכים לערבב ולעבד מעט ככל האפשר, עד שמתקבל כדור בצק. נותנים לבצק לנוח בקירור כחצי שעה, ואז מחלקים אותו לשישה חלקים ומשטחים כל חלק בתבנית פאי אישית.
מכינים את המלית: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. שמים כף גדושה של ריבת חלב בתחתית של כל פאי. שוטפים וחוצים את התפוחים אך לא מקלפים אותם, מסירים את הליבה בעזרת כלי מתאים ופורסים לפרוסות דקות ככל האפשר. שמים בסיר את מיץ הלימון, סוכר הווניל והתפוחים ומכסים במכסה. מביאים לרתיחה, מבשלים דקה או שתיים (לא יותר!) ומכבים מיד את האש. מצננים מעט.
מתחילים להכין שושנים: לוקחים פרוסה אחת ומגלגלים אותה לגליל, לוקחים פרוסה שנייה ומגלגלים אותה מסביב לגליל הראשון וכך ממשיכים ללפף פרוסות מסביב לגליל. מניחים במרכז הפאי את הגליל וממשיכים להוסיף מסביבו פרוסות תפוחים בעיגול עד שהפאי מתמלא. ממשיכים להכין באותו אופן את כל שאר המאפים. מכניסים לתנור ואופים במשך 20-18 דקות, עד שהבצק מזהיב. מוציאים מהתנור ומצננים. אפשר להגיש את העוגה קרה או חמימה לפי טעמכם.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com