הסכמה גורפת כזאת לא הייתה כאן מזמן. כולם צריכים להתחלף, כל בעלי התפקידים, למגדול ועד קטן. אחרי הכישלון המדמם של השנה שחלפה, איש לא יכול להמשיך בתפקידו, על כך הסכימו כל החברים. אומנם ראש הממשלה עודנו על כיסאו וראש המטה הכללי ממשיך להוביל את הלחימה, אבל אלה רק זרועות ביצועיות. את גורל העם מכריעים כאן, וכל בעלי התפקידים משנה שעברה יתכבדו ויניחו את שלהם לממלאי מקומם. הכול ייפתח מחדש השנה.
עד שנת תשפ"ה איש לא העלה בדעתו להחליף את שליח הציבור של מוסף. כבר עשרים שנה עובר דוד מתוקי לפני התיבה, מ"הנני העני ממעש" ועד "היום היום" ותפילתו עוברת כאש בעצמותיהם של המתפללים. "ונתנה תוקף" שלו כ"נתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצא, וכשמשמיע "וחותם יד כל אדם בו" בוערת כרית אגודלו של כל אדם כמי שחותמת על גחלי רתמים. כששואל בתפילתו "מי יחיה ומי ימות?" לרגע נעקרת נשמת המתפללים ממקומה, וכשמכריז "על המדינות בו ייאמר: איזו לרעב ואיזו לשובע" בטנם של המתפללים נעשית צבה כבטנם של כל רעבי העולם. באמת אי אפשר לדמיין את ראש השנה הבא עלינו לטובה בלי קולו הנעים, כזקן ורגיל. אבל אי אפשר שמי שתפילתו נדחתה בשתי ידיים בשנה שעברה יפטיר כדאשתקד. כשסלסל בשערי תשפ"ד "איזו לחרב ואיזו לשלום" סבורים היו שהרהורי תשובה עברו בליבות המתפללים והיו מובטחים שנגזרו לשלום, בא שמחת תורה וטפח על פניהם. אי אפשר לשליח ציבור שכשל שימשיך בשליחותו, ושליח ציבור עניו כדוד מתוקי אינו זקוק לגערת הקהל. חסך מן הציבור את הצער לפטרו והודיע להם כי השנה יתפלל ממקומו ככל המתפללים.
צער הציבור על תפילת ראש השנה בלי שליח הציבור של כל שנה היה כאין וכאפס כנגד צערם על בעל התוקע. רבי שלום שמעוני, ששמו שלום והליכותיו שלום ורצוי לשמיים ורצוי לבריות, ותקיעותיו נשמעות בכל שנה אצל כיסא הכבוד. אין השטן יכול לערבב את תקיעותיו, שמשעה שמקרב רבי שלום פיו אל פיית השופר, גוער הקדוש ברוך הוא בשטן ואינו יכול לו. תקיעה שלו – אפילו לב אטום כברזל היא בוקעת, לא כל שכן לב אבן, לא כל שכן לב הבאים לבית הכנסת בראש השנה כדי להיכתב לחיים טובים, שליבם פתוח לתשובה. אלא שגם הוא, רבי שלום שמעוני בעל התוקע הקבוע, כשל בתפקידו בשנה שעברה ותקיעות שהיו יפות בעיני בשר ודם לא עלו לרצון לשמיים.
באו כולם אצל רב בית הכנסת וביקשו ממנו למנות שליחי ציבור חדשים תחת ישנים, ותוקע בשופר שיודע לרצות. אמר להם: "לא יעלה על הדעת שכל שליחי הציבור נכשלו והרב יישאר בתפקידו. אף אני שליח ציבור". הודיע להם שמעתה אף הוא כאחרון המתפללים. הציע שיקימו ועדה ויבחרו להם בעל תוקע ושליחים חדשים. לא עזרו תחנוני הציבור שאין רב כמותו בכל ארץ ישראל, אחרי מה שאירע בשנה שחלפה הוא אינו ראוי לכהן. אמרו לו: דוד מתוקי איננו מתפלל במוסף, רבי שלום שמעוני איננו תוקע והרב לא יאמר דברי כיבושין לפני התקיעות – ואנחנו, מה יהא עלינו? אמר להם: דוד מתוקי התפלל במוסף בשנה שעברה, שלום שמעוני תקע ואני אמרתי דברי כיבושין, ומה היה עלינו? אוי מה היה לנו. יבואו חדשים, אולי יחדשו עלינו שנה טובה.
באו חדשים והציעו עצמם בפני הוועדה. הפכו והפכו דרשו ובחנו, ולבסוף העמידו עליהם בעל לב לתפילה ובעל תוקע שיודע לרצות.
כבכל שנה באו המתפללים בבגדים של התחדשות, עטופים בטליתות של תקווה, השנה נוספו על הבגדים והטליתות סיכות צהובות. בכל שנה מתפללים קבועים, השנה הצטרפו כמה מתושבי הצפון שביתם סוכת עראי כבר שנה ארוכה. השנה חסרים בתפילה כמה בחורים צעירים שעדיין נלחמים ואחד, יחיד ומיוחד, נשוי ואב לארבעה, כהן צנוע שהיה מברך באהבה ומעשיו מקדימים את פיו, קצין במילואים שעלה מאיתנו במלחמה והלוואי מתפלל עלינו מלמעלה.
הכול היו מלאי ציפייה מתפילה של תשפ"ה. אחד המתפללים החליף את הרב בדרשה שלפני החג והיה דורש בראשי התיבות תשפ"ה – "תהא שנת פתיחת הלב". ענו אחריו אמן. "תהא שנת פדיון השבויים". ענו אמן. "תהא שנת פריחת הצפון". ענו אמן. "תהא שנת פירוק החמאס" ענו אמן בקול גדול והתחילו להתפלל. אוזניים שהתרגלו לתפילה אחת לא במהרה מתמסרות לתפילה אחרת, ושליח ציבור חדש אינו מעורב בדעת עם הבריות כשליח ישן, אבל מי יודע אולי יצליח בקולו הבינוני לתקן מה שקלקל קודמו בקולו הנעים. אפילו פיוטים שהלביש במנגינה חדשה קיבלו על עצמם המתפללים בשתיקה ובלי תרעומת, מי יודע מהיכן תבוא להם הגאולה. וממילא מצוות היום בשופר יותר מבתפילה, ושופר של איל תמים נרכש לשנה החדשה, וישראל יודעים לרצות בשופר. שמו כולם מבטחם בבעל התוקע החדש.
אמר בעל התוקע "מן המצר קראתי י־ה, ענני במרחב י־ה" וענו אחריו כולם מן המצר. המשיך "קולי שמעת אל תעלם אוזנך לרווחתי לשוועתי", והכול חזרו אחריו. כך המשיכו פסוק בפסוק עד שבירך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו" וקירב השופר אל פיו ונטל מלוא ריאותיו אוויר, אבל אף קול לא נשמע. התחיל חובט בפיית השופר כדרך התוקעים ששופרם סתום, שוב נשף, אבל קרן האיל לא נענתה. כך שלוש, ארבע וחמש פעמים חבט ונשף, חבט ונשף, עד שהתייאש. סימן בידיו לשמיים.
אין מדברים בין ברכה לתקיעה, ובתנועות ידיים סימנו המתפללים זה לזה – אולי אתה? אולי אתה? בזה אחר זה עלו ונשפו ואין קולו של שופר נשמע. בצר להם פנו אל רבי שלום שמעוני, בעל התוקע הקבוע, שחזקה עליו שאין שופר סתום בפניו. סימן להם באצבעו שעוד רגע הוא עולה לתקוע ויצא מבית הכנסת. הכול חשבו שהולך ליטול את ידיו ולקדש עצמו לפני התקיעות, אבל לא כך היה.
אחרי דקות ארוכות חזר. לא לבד חזר. לצידו אדם לבוש בגדי חול, בכניסה לבית הכנסת חבש כיפת קטיפה השמורה לאורחים. הלכו שניהם אל הבימה. הניח רבי שלום את השופר בידיו של האורח, והתחיל כל בית הכנסת רוחש – בעל תקיעה גלוי ראש? בעל תפילה שראש השנה שלו בבגדי חול? בעל תפילה שבית הכנסת איננו מכיר והוא אינו מכיר את בית הכנסת? לא למדנו דבר משנה של מלחמה.
הרגיש רבי שלום בלהג המתפללים, הכה בכף ידו על הבימה ומיהר לברך "לשמוע קול שופר" ובירך האורח אחריו, בירך "שהחיינו" ובירך אחריו. קירב האורח פיו אל השופר ובקע את השמיים. לא זו בלבד שהשופר נענה לו והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, אף ליבותיהם של המתפללים נענו לו. אומרים תפילה יפה כשל ראש השנה הזה לא ידע בית הכנסת מימיו. אחר כך כבר לא השגיחו המתפללים במנגינות, בין שהכירו בין שלא הכירו היו מטפסות מאליהן מילות התפילה על קול השופר ועולות למעלה מכוחו של אדם.
אחרי התקיעות האחרונות הסתלק האורח ויצא. בסוף התפילה התחילו מתלחשים ביניהם, מי הוא זה ואי זה הוא שלא עמד השופר האטום בפניו. התחילו מנחשים, אולי אליהו הנביא, אולי צדיק נסתר. ואף רבי שלום שמעוני אמר להם: אולי אליהו הנביא, אולי צדיק נסתר. אולי ואולי. אני רק יודע עליו שגר ליד בית הכנסת, בתו תצפיתנית. חטופה בעזה. מצווה מן המובחר בראש השנה בשופר כפוף, ואין לך כפוף מזה. ושנת תשפ"ה? עם בעל תוקע כזה בוודאי תמתיק לנו בשורות טובות.
לזכרו של גיבור ישראל רב־סרן אביתר כהן הי"ד
לתגובות: liorangelman@gmail.com