ישי רובין, אביו של עמיחי רובין הי"ד שנפל בקרבות שמחת תורה, מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר על אישיותו המיוחדת של בנו כפי שהלכה והתגלתה מאז היה ילד בגן הילדים ועד יום נפילתו.
עמיחי נולד בעכו אליה הגיעו הוריו כחלק מגרעין משימתי, ובהתאם גדל לתוך אווירה של חיפוש היכן ניתן לתרום ולעשות. התכונה הבולטת ביותר אותה מדגיש האב היא שימת הלב לזולת ולמצוקתו, "אף אחד לא היה שקוף לידו", תיאר חבר את עמיחי. כאשר עמיחי שאל 'מה נשמע' הוא לא ציפה לתשובה שבלונית וסתמית אלא באמת התעניין ורצה לדעת.
בחול המועד סוכות, ימים לפני נפילתו בקרב, סיפרה הגננת שלו שפגשה את אמו של עמיחי שאת עמיחי היא לא שוכחת, את הילד שראה גם את החבר העצוב שנותר בפינת הגן. גם בבית הספר היה עמיחי לתלמיד שרואה את התלמיד החדש, מקבל אותו ומכניס אותו לחבורה כולה.
ישי ממשיך ומספר סיפורים נוספים על ימיו של עמיחי בישיבה התיכונית ואף סיפור שנשמע כ"סיפור צדיקים", כאשר הגיע עם אחיו לבית סבתא של אמו שהגישה להם מלפפונים חמוצים שהכינה. הוא טעם ושיבח את הטעם בעוד האחים מזהים שמדובר במלפפונים מקולקלים, צחקו ושמו את המלפפונים בצד. עמיחי אכל גם את שלהם תוך שהוא מודה לסבתא, וכשיצאו שאלו אותו על כך, הוא דיבר על הערך המיוחד של לשמח את סבתא.
בצבא רבים מחבריו שבו וסיפרו על הפעמים שבהם הגיע כדי להחליף אותם במשמרת כשהם מותשים. עמיחי לא היה מצהיר שיבוא להחליף, אלא פשוט היה מגיע ועושה. כך גם כשהחליף חברים מתחת לאלונקה, למרות הפק"ל הכבד שלו עצמו.
גם מפקדיו ראו בו משהו אחר. "רובין זה משהו אחר", ענה המ"מ שלו, שילה ראוכברגר הי"ד שנהרג גם הוא בשמחת תורה, כשנשאל מדוע הוא מאפשר לטירון, עמיחי, לשבת לצידו בקדמת האוטובוס. החברים ראו את היחס המיוחד, אבל "זה לא עורר קנאה כי רובין אף פעם לא שם מישהו בצד ואף פעם לא דרך על אף אחד", מצטט האב את החברים למחלקה.
על החברים בעכו מספר ישי כי אלה, בני גילו, דיברו אליו ביראת כבוד כפי שמדברים אל רב, ועם זאת ראו בו אוזן קשבת ומי שניתן להיוועץ בו. במחברת שכתב לעצמו כתב עמיחי שעליו 'להקפיד להתייחס לכל החברים בצורה מכובדת'. "זה מה שהוביל אותו גם בתוך המשפחה. אם מישהו היה קצת בפינה עמיחי היה יושב לידו ומחזק".
אחרי ארבע שנות לימוד התגייס עמיחי לחטיבת גולני ו"עם כל זה שלא היה מדובר בספורטאי גדול ומבמי שהתכונן לצבא, הוא היה למצטיין וכשחילקו פק"לים ידעו שהוא יכול להיות עם כל פק"ל ובחרו בסוף לתת לו להיות נגב חוד. הוא נשלח בשם הפלוגה לתחרויות. באחת התחרויות הוכיח שליטה מיוחדת בנגב ומפקד הסיירת ניגש אליו ואמר לו שהוא רוצה אותו אצלו, גם בלי גיבוש. הוא לא הלך", אומר ישי ומציין כי על המקרים הקטנים האלה הקפיד עמיחי שלא לספר לאיש למעט לאביו.
"הוא קיבל את הכומתה משילה ראוכברגר הי"ד ומשם הם המשיכו לגבול עזה. בחג הראשון של סוכות היינו כל המשפחה יחד. בחול המועד הוא הלך לתחרות סחיבת אלונקות בבא"ח גולני ומשם הלך להחליף אחרים בשמחת תורה. הוא סיים שמירה אחרי חצות. ב-6:25 הוכרז 'גשם סגול', הפגזה מטורפת של פצמ"רים על הבסיס. כל אחד מגיע למיגונית אחרת. שילה מבקש מהם להתכנס לחדר האוכל, חדר גדול בלי חלונות ודלתות. הם יושבים שם ומחכים שזה ייפסק ומקטרים על שהרסו להם את החג ואת השינה. בעשרה לשבע הם שומעים צעקות בערבית ויריות. לוקח להם זמן להבין מה קורה. אף אחד לא חשב על זה. עמיחי הגיע לשם יחף, אנשים הגיעו עם כפכפים ויחפים נשק ומחסנית אחת, עמיחי הגיע עם הנגב ותוף אחד".
בשלב זה מבינים שהאירוע קשה וחמור הרבה יותר. RPG נורה אל הדלת ומקריס אותה ומאז רימונים נזרקים פנימה. שילה מפזר את הלוחמים לפינות חדר האוכל ואת עמיחי הוא ממקם מול הפתח לבלום כניסה של מחבלים פנימה. "כולם ידעו שכשעמיחי שם אין כניסה", אומר ישי. "הוא נפצע ביד פעם ראשונה, המשיך להילחם, ספג עוד רסיסים של רימון והמשיך להילחם, נפגע בכדור בירך והתחיל לאבד דם. בשלב הזה הוא הוגדר פצוע קשה. הוא לא יכול היה לכרוע אז הוא נשכב. אמרו לו 'רובין, תזוז אחורה לפצועים', והוא צעק אליהם בחזרה 'תזוזו, אתם מפריעים לי'. הוא לא היה מוכן לוותר על העמדה שלו. כך זה נמשך שעתיים כשהוא פצוע קשה וממשיך ללחום עד שהוא מקבל כדור מתחת לעין שמשפשף את המוח ויוצר בצקת שגרמה לדרדור המצב, ואז נזרק רימון שהעיף אותו וזו הייתה הדרך היחידה להזיז אותו מהנגב".
בקרב זה נהרג גם שילה אחרי שנורה מספר פעמים בידי המחבלים. עמיחי נפטר מאוחר יותר. במהלך כל אותו היום לא ידעה המשפחה על המתרחש ובמוצאי שבת מישהו אמר שעמיחי נלקח להדסה עין כרם. המשפחה הגיעה לשם אחרי חצות הלילה, שם יצא אליהם הפרופסור שתיאר את המצב של עמיחי כשהגיע לאחר שהמוח לא קיבל חמצן פרק זמן ארוך. "הוא אמר לנו במילים פשוטות שמכאן המצב יכול רק להתדרדר".
המשפחה המשיכה לקוות לצפות ולהתפלל, "ובעיקר הרווחנו להיות לידו יומיים וחצי, להרגיש אותו. אחרי יומיים וחצי ועדה חיצונית שמוסמכת לקבוע מוות מוחי הציגה את המסקנות והפרופסור אמר שלמען הפרוטוקול הוא צריך לשאול אם נהיה מוכנים לתרום אברים. הוא אמר שהוא מבין שזה קצת קשה כעת ואולי נצא להתייעץ. אמרנו לו שאצל עמיחי לא צריך להתייעץ עם אף אחד. במחברת שלו הוא כתב שחברים שלו לפניו, ולכן אחרי התייעצות הלכתית תרמנו את האיברים וחייהם של חמישה אנשים ניצלו מעבר לתרומת קרניות".
ישי מספר על רגעי הפרידה האחרונים מהבן, על הדברים שאמרו לו, על הגאווה שהם חשים כלפיו, על כך שהוא לא יונצח באנדרטאות אלא בחייהם של אחרים שיימשכו, ו"ביום הולדת שלו, י"א אייר, עשינו יום הולדת עם חמישה אנשים שאומרים שללא עמיחי הם לא היו בחיים היום. עמיחי ממשיך לחיות. חיילים באו ואמרו לנו שהם חיים בזכות עמיחי ושילה שלחמו שם, וכעת יש עוד חמישה אנשים שחיים בזכותו".