אנחת סלב

הכול התחיל לפני שלושה שבועות. קבוצת הווטסאפ של הרחוב התעוררה לפתע והחלה לצווח ככרוכיה. בהתחלה קלטתי רק את ההודעה הראשונה של גברת ילובסקי. "הופה, יש לנו סלב ברחוב!" היא כתבה. אוף עם זה, התבאסתי לעצמי. אי אפשר ככה יותר. הרי ברחתי ליישוב הקטן והחמוד הזה דווקא כדי לחיות חיים פשוטים ואנונימיים. אם אנשים יתעקשו להמשיך להתייחס אליי כאל משהו יוצא מגדר הרגיל אני לעולם לא אוכל להיות עצמי באמת. ואז אילו מין חיים יהיו לי?

ההודעה הבאה תפסה כיוון אחר. "צחי יא תותח, גאווה של הרחוב", כתב לנדסברג. התכוונתי לכתוב שהשם הפרטי שלי הוא יאיר ולא צחי. אלא שעלעול נוסף העלה שהסלב ברחוב הוא אכן צחי השכן, אדם פשוט בשגרה, שעלה לגדולה רגעית בזכות פרסום תמונה שלו עם דגל ישראל בקבוצת הטלגרם של עמית סגל.

נו ברוך השם, נרגעתי. אומנם אני לא הייתי קורא לזה "סלב", כולה תמונה. ולא הכי מוצלחת בעולם מבחינת קומפוזיציה, אם תשאלו אותי. אבל ניחא. מבחינתי זה היינו הך. שמח בשביל צחי. רק שידע לקחת בפרופורציות, מי כמוני יודע.

מפה לשם הימים נקפו ו־15 דקות התהילה של צחי נמתחו להן משל היו אמתה של בת פרעה להבדיל.

"צחי, סיפרתי לאמא שלי שההוא מהתמונה של עמית סגל זה השכן שלי והיא התפלפה", כתב שלמה בקבוצה, "כוכב שלי אתה". פעם אני הייתי הכוכב של שלמה. אבל טוב שיש לו מישהו אחר להתענג עליו בהערצה. גם ככה התחיל להיות קצת כבד עליי.

מאוחר יותר באותו יום אשתי ניגשה אליי ושאלה אם אני בסדר עם כל הסיפור הזה של צחי. משוגעת. אולי לה זה קשה. אותי זה בכלל לא מעסיק ואני לא מקדיש לזה מחשבה.

אני מניח שחלק מהעניין זה שבתמונה ההיא צחי לבוש מדים על דיונה בתוככי עזה. ואתם יודעים איך זה אנשים פשוטים, הם רואים תמונה של חייל בעזה וישר נמסים. ואני מבין אותם. זה מרגש, אבל אם נחשוב על זה לעומק אז זה לא שכל החיילים בעזה הם אנשי הצפרדע אנשי הדממה. בטח יש גם ג'ובניקים בעזה עכשיו. מישהו עצר לשאול מה צחי בכלל עושה במילואים? הרי גם מישהו כמוני יכול להיכנס לעזה באיזו שיירה ולהצטלם על דיונה. עכשיו שאני חושב על זה, מי אמר שזה באמת צולם בעזה התמונה ההיא? חסרות דיונות באשקלון? לא שזה ענייני. זה לא מעסיק אותי. יש מספיק מקום לכולם ואין לי תלונות לשכן שהשעה משחקת לו. העיקר שייקח ממני את הפוקוס. הזרקור הבהיר הוא חם אבל גם שורף. נחמד שהוא מכוון למישהו אחר.

שבוע חלף וצחי עדיין התהלך על עננים. אני די בטוח שהוא התחיל להתלבש יותר בקלאס. גם יש איזו ארומה חדשה. בטח איזה בושם שקיבל בהשקה או משהו. ואנשים ברחוב מדברים על זה. תשמעו, גם הצלחה רגעית ומזליסטית צריך לדעת למנף, אז סחתיין על צחי.

רק מה, מעניין שכבר שבוע וחצי שהוא לא על דיונה בעזה ובמקום זה מסתובב פה ברחוב כמו טווס שיכור. זה כמעט כאילו הוא תפר את התמונה בכוונת מכוון ואז הופס, סיים עם התרומה לעם ישראל. שאלתי את יקי השכן אם זה לא קצת מוזר בעיניו איך שצחי פתאום לא חיוני להכרעה הצבאית של עם ישראל. אבל הוא הסתכל עליי החצוף הזה ושאל אותי אם אני מקנא. אני??? מקנא??? מקנא במה? באנונימיות שנגזלה מצחי? בקשיים שהוא יחווה כשהוא יגלה כמה זה בר חלוף? בתשומת הלב הבלתי נגמרת מילדי השכונה? לא ולא. אני בסך הכול דואג לו.

אז ניגשתי לצחי ושאלתי אותו איך הוא מחזיק מעמד עם הפרסום וזה. "על מה אתה מדבר יעקבי?" הוא שאל. משחק אותה צנוע, כאילו אני לא מכיר את הטריק הזה. הנחתי על כתפו יד אוהבת. "עזוב צחי, אני מדבר איתך עכשיו כשווה בין שווים, מה איתך?". צחי הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח והכניסה לאטמוספרה טיגנה לי את המוח. "רגיל אחי", הוא התעקש. בדיוק אז עבר שלמה השכן ונתן לצחי חיבוק חם שפעם רק אני הייתי זכאי לו.

לא היה מנוס. אם אני הולך לעזור לצחי אני אצטרך לעשות את זה גם בלי שהוא יודה במצוקתו. אז על המקום התחלתי לזמזם את שיר הסמס. ככה בלחש, אבל מספיק בקול כדי ששלמה השכן ישמע. זה בטוח ידליק אצלו משהו ויוריד מעט מהעומס על כתפיו של צחי. "זה שיר הסמס", חייך שלמה. "נכון", החזרתי לו בחיוך מעלה נשכחות ופתחתי זרועות לחיבוק. "זה כזה של פעם", הוא המשיך באדישות ואז עשה עם צחי כיף סודי מיוחד שאני די בטוח לא היה קיים לפני שבועיים.

איזה.

מסכן.

צחי.

אני חייב להציל אותו, החלטתי. נכון שהמצב החדש טוב ובריא לי ומבחינתי שלאף אחד לא יהיה אכפת ממני יותר אף פעם ושאף אחד לא יעשה איתי כיף סודי לעולם. אבל אני לא יכול לראות את צחי קומל ככה תחת זרקור ההערצה השורף. זה בנאדם שיש לו משפחה.

נאלצתי לקחת את העניינים לידיים. נכנסתי לגלריה של התמונות שלי וחיפשתי תמונה מהמילואים, עדיפות למשהו עם דיונה. אבל קדחת. אלף תמונות ולא דיונה אחת. כנראה שכשאתה לא רודף פרסום אז אין לך את האינסטינקט הזה של לעלות על דיונה עם מדים.

בסוף מצאתי תמונה שלי על מדים מופיע לחיילים. זה כבר ילמד את צחי לקח. כלומר, אה, יחלץ את צחי מהמצוקה הנפשית הבלתי נמנעת. כן.

עמית סגל לא הגיב לבקשה שלי להעלות אצלו את התמונה הזאת, אבל מי צריך את עמית סגל כשיש לך פוטושופ. אחרי שעה של עבודה ה"תמונה שלי בקבוצה של עמית סגל" הייתה מוכנה. זרקתי אותה בקבוצה הווטסאפ של הרחוב ככה באגביות וחיכיתי לתגובות. מה נגיד, עבד כמו קסם. גברת ילובסקי מיד הגיבה בהתפעמות. "וואו! איזה סלב!" היא התמוגגה. על לא דבר צחי, חשבתי לעצמי. "באמת שאין על נדב נוה", היא המשיכה.

טוב, נדמה לי שאנחנו עוברים.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com