שתי חרדות קיומיות מלוות את ישראל מיום הקמתה, גם בימי שלום. הראשונה היא מפלס הכנרת, מדד שכבר לא כל כך רלוונטי ליכולת שלנו לקיים חקלאות, לשתות מים או להתקלח בכיף.
ישראל מתבססת היום הרבה מאוד על אקוויפר ההר ועל התפלת מים, אבל למרות זאת אנחנו ממשיכים לעקוב באדיקות אחרי המפלס. מצבו משפיע על מצב הרוח הלאומי, וכל סנטימטר של עלייה במפלס הכנרת גורם לנו לתחושת שפע ושמחה.
החרדה השנייה היא חרדת הדמוגרפיה, כלומר שימור הרוב היהודי בשטחה של מדינת ישראל. לכן גם אמצעי התקשורת המצטיינים בפוליטיקלי קורקט, כאלה שירגישו לא בנוח לציין לאיזה לאום שייכים מחבלים שביצעו פיגוע, עדיין עוקבים אחרי מספר היהודים שחיים במדינת ישראל. הנתון הזה הוא גם נתון קיומי וגם מעין מדד לאושר. טוב לך - אתה פה, לא טוב לך - אתה יורד.
בשנה שלפני המלחמה שמענו ממתנגדי הרפורמה לא מעט איומים בירידה מהארץ, והיו כאלה שגם ביצעו. התקשורת ליוותה את היורדים בתרועות. כל איש הייטק או רופא שקנה כרטיס טיסה חד־כיווני היה ההוכחה שהנה, המדינה שלנו מתפרקת ועוד מעט לא יישארו כאן אליטות אינטלקטואליות. מי שיישאר הם רק אנחנו, מעמד הפועלים הנבער.
לאחרונה חזר השיח הזה לכותרות. הכתבות האחרונות שפורסמו בנושא נתמכו בנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שלפיהם בשנת 2023 הייתה עלייה של 50 אחוזים בירידה מהארץ. נתון מבהיל. מדובר בעשרות אלפים, זה לא מעט. אנחנו לא רק במלחמה, ולא רק בבעיה כלכלית, אנחנו סובלים מזרם הולך וגובר של נוטשים. מה יהיה? שהאחרון יכבה את האור, כמו שנהגו לומר בתקופה הקשוחה שלפני מלחמת ששת הימים.
פעם אמר לי איש חכם שגרפים תמיד נראים מוחלטים מאוד, אבל השאלה היא אילו נתונים הם מבליטים ואילו הם מצניעים. ובכן, העיתונאי והפעיל החברתי עידן ארץ חשף מה עומד מאחורי הניסוח המעט מפותל של הלמ"ס. הוא הסביר שרבים ממי שירדו מהארץ הם זכאי חוק השבות שהגיעו לישראל מאזור אוקראינה בגלל המלחמה. הם הגיעו לישראל ומכאן עברו לתחנה הבאה. כל זה קרה בכלל ב־2022, אבל מכיוון שכדי למדוד ירידה יש להמתין תקופה ארוכה של כמעט שנה, הם נחשבים למי שירדו בשנת 2023. שנייה, לא לחגוג עדיין. מגמת העזיבה נמשכה גם בשנת 2023. איך יודעים? כמעט כל שנת 2024 כבר חלפה, כך שאפשר לראות כמה עזבו ולא שבו.
למה דווקא כאן
אז קודם כול התופעה היא לא כצעקתה. יש התגברות בזרם היורדים מהארץ, אבל היא עומדת על הרבה פחות מ־50 אחוזים. הטור יכול היה להסתיים פה, כי התופעה אינה חמורה כפי שחשבנו. אבל זה לא מספיק. הירידה קיימת, היא מאוד מדוברת וגם מתגברת, לכן בכל זאת ראוי לדבר על הבחירה לעזוב וללכת מפה.
אפשר לומר ליורדים - אתם מפסידים. אם אתם רוצים להישאר חלק מהעם היהודי, היהדות שממנה אתם בורחים פה בארץ היא זו שתהיה לכם עוגן שם. אפשר להציג בפניהם את אחוז נישואי התערובת ולהסביר שככל הנראה חלק מהנכדים שלהם כבר לא יהיו יהודים. אפשר להזהיר ולומר: תראו את האנטישמיות הגואה, לא יהיה מנוח לכף רגלכם. נולדתם יהודים והסביבה המקומית תמיד תדאג להזכיר לכם את זה. אבל מי שרוצה לברוח מכאן לא יאמין לכל זה. הוא יגיד "לי זה לא יקרה", ויעשה הכול כדי להיות בחברת ישראלים כמוהו, ויש הרבה קהילות כאלה בחו"ל.
האמת היא שהטיעונים למה לא לעשות משהו אף פעם לא מספיק טובים. אנשים צריכים להבין למה כן להישאר, למה דווקא כאן.
תראו, שנת 2023 הייתה שנה לא פשוטה למי שהתנגד לממשלה הזאת ולמהלכיה. המצב החברתי לא היה פשוט והדמוניזציה עשתה את שלה. את השנה קינחנו במלחמה קשה שאנחנו עדיין נמצאים בעיצומה. הנטל נעשה כבד, החדשות קשות, היומיום קשוח, צריך לאחוז בתקווה והיא לא תמיד בנמצא. בטח לא בשביל מי שמתנגד לממשלה הזאת ולא רואה אלטרנטיבה פוליטית בטווח הנראה לעין.
ועדיין, למרות ה־כול, אין שום הצדקה לירידה מהארץ. לא לאנשים שיש להם בית ועבודה ומשפחה. יש תופעות שלא צריכה להיות להן סובלנות וגם לא הכלה. יצחק רבין אמר את זה בהכי לא מנומס שיש וקרא ליורדים "נפולת של נמושות". אפשר לדבר בשפה נקייה ומנומסת יותר, אבל אי אפשר לקרוא לירידה מהארץ "הגירה" ואי אפשר להתייחס אליה בשוויון נפש, בטח לא בזמן מלחמה. מי שנוטש את הסירה בשעת צרה לא יכול לקבל חיבוקים או הנהונים. לא, זה לא לגיטימי.
מדינת ישראל זקוקה לאזרחיה, לכל ההון האנושי היהודי שלה. אגב, גם למעמד הפועלים וגם לאליטות. אנחנו צריכים להמשיך לגור בישראל גם כשקשה ואפילו כשקשה מאוד. המדינה הזאת היא חלום דורות שהתגשם, אבל אנחנו לא פה רק בגלל העבר. למדינה יש תפקיד חשוב וחיוני בהווה גם לאלה שגרים בה, והיא גם עוגן משמעותי ליהודי חו"ל. אין דרך לסובב את זה, התפקיד שלנו פה לא נגמר, למרות שהיינו רוצים שכך יהיה. אנחנו עדיין לא יכולים להתמקד רק ברצונות הפרטיים ובשאיפות האישיות שלנו.
טיעון הנגד החזק ביותר לרצון לרדת הוא שיח האחריות הקולקטיבית, שפה שחזרנו לדבר בה בתקופת המלחמה אבל לפני כן הייתה כמעט לא לגיטימית. אחד הדברים שחייבים להישאר כאן עם שוך הקרבות הוא תחושת האחריות הכללית. לחנך להגשמה עצמית זה מעולה, אבל לצד זה לא לשכוח את הכלל. אי אפשר בלי זה. והאמת היא שהערבות ההדדית שאנחנו רואים במלחמה הזאת היא תוצאה בדיוק של זה, של האחריות שיש לתושבי המדינה זה כלפי זה. לא תמצאו את זה במדינות אחרות, לא בקלות כזאת.
לפני כמה ימים התראיין ד"ר מיכה גודמן בפודקאסט 'חושבים טוב' של יהודית כץ. בשלב מסוים הוא פנה לכץ ואמר לה: "יש לי שאלה אלייך". גודמן סייג שהוא עומד לדבר בהכללה והמשיך: "אם יש מדינה אחת שבה כל המערכות מסודרות, מתפקדות, כולם בשירות העם אבל למטה הכול עייף, אנוכי, נהנתני, לאף אחד לא אכפת, או מדינה אחרת למעלה", כלומר ההנהגה והשירות הציבורי, "לא מסודר, מסואב, כאוטי ולמטה הרוח מאוד חיה, מלאת אלטרואיזם, מלאת מרץ, מלאת יצירתיות. על עתיד של איזו מדינה היית מהמרת?" כץ כמובן הימרה על המדינה השנייה. אני לא בטוחה שאני חותמת על כל מילה של גודמן בהגדרת ההנהגה, אבל כן על איך שהוא מגדיר את העם, וגם אני בוחרת כמו כץ. זה עם שיש לו אחריות ויש לו ערבות הדדית, ואת זה קשה למצוא גם במדינות הכי נוחות שיש.
איך עושים שגם ההנהגה שלנו תהיה אחראית יותר, מחויבת יותר, ישרה יותר? זו כבר שאלה אחרת. אבל עד אז יש כאן עם חזק וחי ופועם, וכדאי להישאר כאן למענו.
לתגובות: ofralax@gmail.com