הרהורים על האתוס הציוני. זה ששרד 130 שנים, ותודה לא־ל נוכחנו בשנה האחרונה שעתידו עוד לפניו והוא חי ובועט. אך הוא משנה צורה, ומשתנות גם הדמויות שמוכנות להכניס כתף תחת בדיו. כי עיתות משבר שכאלה מזמנות גם בירורים עמוקים וכואבים.
באחד הבקרים שמעתי ברדיו תושבת עכו, מזכירה בבית ספר ואם לארבעה ילדים, מתראיינת לשדרנית ליאת רגב בכאן רשת ב'. מסוג הראיונות שהופכים תוך כדי האזנה מרעש רקע מונוטוני להנעמת הנהיגה לרגעים של התפרצות רגשית שאחריה זרם מחשבות. יסמין חן, כך שמה, סיפרה על המתח שחוותה בבוקר שבו התקבלה הוראת פיקוד העורף להישאר בבתים ועל ארבעת ילדיה שלא הלכו למסגרות החינוכיות. רגב שאלה אותה כיצד היא מתווכת את המצב לילדים, וקיבלה בתמורה שיעור בציונות.
"אנחנו מבינים שצריך לשמור על חוסן נפשי ולא להיכנע לפחד", היא מסבירה לה את הגישה. "שהילדים יראו שאנחנו עומדים מול זה בביטחון ואמונה. יש לחצים אצל הילדים, אבל אנחנו מחזקים אותם, ומסבירים להם שיש לנו אורך רוח לטובת תושבי הצפון שיחזרו לבתים ואנחנו נשב בממ"ד כמה שצריך בשביל זה. אנחנו מחנכים אותם לערבות הדדית, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אם מה שצריך זה שאנחנו נמשיך ונשב בממ"דים לטובת המדינה, אז זה מה שנעשה. כי היום זה הצפון, ומחר זה מקום אחר, וכמובן שלא נשכח את הדרום והחטופים".
זכו הילדים באמא כזאת. תורה שלמה בכמה משפטים פשוטים: ההישארות שלנו בבית, בממ"ד, מול איום של טילים, היא לא "התגוננות" כלשון פיקוד העורף. היא עמידה איתנה, אורך רוח של אנשים שמאמינים בנצח ישראל. אנחנו לא מפזרים ערפל כדי לשמור על הילדים, אלא מעצימים אותם בכך שמסבירים להם את תפקידם החשוב במלחמה. ולמעלה מכל זאת – גם כשאנחנו מגינים על עצמנו בממ"ד, אנחנו לא מרוכזים בד' אמותינו, אלא חושבים על שאר תושבי הצפון שפונו מבתיהם כבר שנה, על תושבי הדרום והזוועות שעברו ועל החטופים שלא נשכחים מליבנו לרגע. ועוד מושג אחרון, שמבטא את הציונות מאז הקמת המדינה – ממלכתיות. "נשב בממ"דים לטובת המדינה".
רגב, שהופתעה מהתשובה הלא שגרתית, הגיבה כמעט במבוכה: "זה מה שאת אומרת לילדים? חתיכת ציונות. יש להם אמא ציונית".
וחן, כפי שכבר למדנו להכיר, לא התבלבלה: "מאוד. אנחנו פה כמה שצריך. יש לנו אורך רוח עד שהממשלה והמדינה יטפלו בכל האויבים שלנו, אנחנו פה ויש לנו את החוסן הנפשי הזה, ושהיא תעשה את מה שהיא יודעת לעשות כמו שראינו עד עכשיו".
בהפתעה של המראיינת מתבטאת הגישה ההפוכה, זו שאנו רגילים לפגוש בכלי התקשורת הגדולים. ישנה מבוכה מסוימת בהבעת רגשות ציוניים בציבור. זה קצת ילדותי אולי, תחושה של תנועת נוער. זו האווירה התמימה של קודם מלחמת יום הכיפורים, לפני שהבנו מורכבות מה היא וש"עדיפים קורבנות השלום מקורבנות המלחמה". זה חוסר ההכרה בכך שתפקידה של התקשורת הוא לנשוך את הממשלה (הימנית) בכל מצב, גם בזמן מלחמת קיום שבה כולנו באותו צד.
השמאל הציוני צריך לשבור שתיקה
הדו־שיח הזה, שליווה אותי בימים שלאחר מכן, התנגש חזיתית בידיעה אחרת שהצליחה להשתרבב למהדורות אפילו בימים דרמטיים של מבצע מיוחד בצפון. מדובר בנתונים חדשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שאותם פרסם הפרשן הכלכלי של חדשות 13, מתן חודורוב. על קצה המזלג: בשנים האחרונות חל גידול ניכר במספר היורדים מהארץ באופן קבוע. מדובר בזינוק מ־31 אלף יורדים בשנת 2021 ל־55 אלף בשנת 2023. הנתונים הלא רשמיים לגבי שנת 2024 מדברים על פי חודורוב על 40 אלף רק עד חודש יולי, כלומר סביר להניח שהשיא של השנה שעברה יישבר.
את כל הנתונים האלה יש לסייג בכך שמספר היורדים נקבע לאחר שנה שבה הם לא חוזרים לארץ, והנתונים משקפים למעשה את מספר התושבים שמלאה שנה לירידתם מהארץ באותה שנה. או במילים פשוטות: מי שנספר כיורד ב־2023 ארז את מיטלטליו וטס עם כרטיס בכיוון אחד בשנת 2022. כך שאף אחד מהנתונים החדשים אינו רלוונטי לפרוץ המלחמה והשפעותיה. עם זאת, חודורוב, וכל כלי התקשורת שפרסמו את האייטם בעקבותיו, בטוחים שהמגמה רק תגבר.
"זהו אישוש ראשוני לתחושה הרווחת בקרב צעירים ממעמד הביניים, שרבים מסביבנו עוזבים", כתב בחשבון ה־X שלו. "חשיפת נתוני הרילוקיישן האמיתיים, עשויה לעורר דיון ציבורי בסיבות להגירה ובקשר שלה לתחושת 'המחנק הדמוקרטי' או גורמים אחרים". לפני שנמשיך, תרגום סימולטני למי שאינו דובר את השפה: "צעירים ממעמד הביניים" אלה תושבי גוש דן שעובדים במקצועות מכניסים כמו הייטק ודומיו, "רבים מסביבנו עוזבים" פירושו שהכותב רואה את עצמו כאחד מהם וחש את המגמה על בשרו, ו"מחנק דמוקרטי" הוא במילה אחת – ביבי.
איני יכול להתווכח עם התחושות של חודורוב ובני מעמד הביניים הצעירים, מפני שאיני נמנה עליהם. העובדה היא שרבים אחרים שהגיבו לידיעה, ורואים את עצמם כחבריו לשבט, הסכימו עם תיאור המגמה. על כן אין לי אלא לקבל את הקביעה, לצד כמובן הימנעות מהכללה: אני מכיר לא מעט מאותם "צעירים בני מעמד הביניים" שחירפו את נפשם לצידי בעמדות מול חיזבאללה בצפון, כולל כאלה שעלו על הטיסה הראשונה מחו"ל ב־7 באוקטובר כדי לשרת את המדינה. הדברים מכוונים אך ורק כלפי מי שמזהה את עצמו עם המגמה.
אני מעמיד אותם זה מול זה: תושבת עכו, אם לארבעה, מזכירה בבית ספר, אישה מאמינה על פי תוכן הדברים ובת עדות המזרח על פי חיתוך הדיבור. לעומתה, צעיר בן מעמד הביניים, חש "מחנק דמוקרטי", גר בסביבתו של חודורוב – גוש דן. האחרון שומע על מלחמה רחוקה, כזו שלא מכניסה אותו למקלט בכל שעתיים, לא מותירה את ילדיו בלי מסגרות, ובסבירות גבוהה לא גייסה אותו לשירות מילואים קרבי ממושך. הוא שומע את תופי המלחמה, ומתחזק במחשבה שתמיד מרחפת אי שם לעזוב את הארץ ולעבור למדינה אחרת – שקטה ולא מחניקה דמוקרטית. אם נשמע ממנו ייסורי החלטה, הם יהיו בדרך כלל סביב הניתוק מהמשפחה והחברים.
לעומתו, יסמין חן חוֹוה את מוראות המלחמה בשיא עוצמתם, ולא רק שאינה חושבת לעזוב – היא מתחזקת בעמידתה למען האחרים ולמען מדינת ישראל. המזלזלים יגידו: זה בגלל שביבי, המחנק הדמוקרטי, בשלטון. זה הבל. היא ואחיה בגבול הצפון אוהבים את המדינה ומוכנים להקריב למענה כבר עשרות שנים ותחת הרבה מאוד ממשלות. גם לאולמרט הם אמרו שיש לו את הגב שלהם במלחמת לבנון השנייה. אצלם המדינה מעל הכול.
מי שיתלה את הבדלי הגישה ביכולת הכלכלית ובשאלת ההסתגלות של שני האבטיפוסים המוצגים, טועה בגדול. זה אומנם נכון טכנית, אבל מפספס מהותית. הפער נעוץ בשאלה עם סימן התמיהה שהציגה המראיינת: "חתיכת ציונות, יש להם אמא ציונית". איני מתיימר להיות סוציולוג, אבל אלו דברים שניתן להבחין בהם גם בלי תואר דוקטור. דגל הציונות, ובגלגולה המדינתי העמידה הבלתי מסויגת למען הממלכה, עבר מיד ליד. הציונות של מפא"י, החד־גונית באופן מילולי, מצאה לה בית חדש וחם. מי שהביט מלמעלה על העולים שנשלחו צפונה ודרומה, כשהוא סבור שההשקפה האמונית שלהם פרימיטיבית ואינה מתאימה למדינה היהודית החדשה, גילה בחלוף 76 שנים שהיא עמידה פי כמה מאידאולוגיות לאומיות שרקח באירופה. היא אינה מושפעת מחוסר נוחות, מאיום ביטחוני, ממשבר כלכלי או מראש ממשלה שלא מוצא חן. יושבים בממ"דים למען המדינה.
ושוב, אני נמנע מהכללות. ההפך, אני סבור שיש בקרב הציונות החילונית רוב סוחף שאוהב את המדינה ללא תנאי, אינו חושב לרגע על הגירה ומבין היטב את ההבדל בין ויכוח פוליטי לגורל האומה. הבעיה היא שהוא מפקיר כבר שנים את המיקרופונים בקפלן, באולפני החדשות ולפעמים אפילו בכנסת לאותו קומץ תלוש שעסוק כל העת בבדיקת היתרונות והחסרונות של מגורים בארץ לעומת השתקעות בברלין. המלחמה הזאת, כשם שהיא מאיצה את תהליך ההגירה, חייבת להאיץ גם את ההתקוממות של השמאל הציוני השפוי, ואת חידוש הברית שלו עם כל אזרחי ישראל הציונים. אחר כך נחזור לריב.
לתגובות: yoniro770@gmail.com