פרשת ניצבים מהדהדת את רוח ההתייצבות של עם ישראל לפני ה' בכל הדורות. לאורך כל ההיסטוריה עם ישראל התייצב לקיום דבר ה'. בשנה האחרונה התייצבותו של עם ישראל באה לידי ביטוי ביתר שאת באמירה ברורה "הננו", תוך באחדות מופלאה להצלת ישראל מיד צר.
'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם'. פרשת ניצבים נקראת תמיד סמוך לראש השנה. ביום זה הקב"ה רואה את כולם בסקירה אחת, ודן כל אחד ואחד ומעבירם כבני מרון תוך בחינת התייצבותו או אי התייצבותו לעמוד ולקיים את הברית עם הבורא במהלך השנה החולפת, האם שב אל ה' והאם מוכן הוא למטלות תשפ"ה? אף אלוקים ניצב בתוך עדת ישראל, ככתוב 'אלוקים ניצב בעדת א-ל'. המלך בשדה.
לקראת הימים הנוראים תשפ"ה, אין ראוי יותר מללמד זכות גדולה על עם-ישראל העומדת וניצבת לעם מראשית תשפ"ד. זאת כאשר 'בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה''. בפרוע פרעות בשמחת-תורה, כשאויבינו נשאו ראש ואמרו 'אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל... אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי' וכך גם עשו, חיילי ומפקדי צבא-ההגנה-לישראל מכל קצוות תבל התייצבו מיד לדגל. התייצבו ואמרו 'הנני', הננו להשיב מלחמה שערה. בתוכם היו אלה שנקראו בצו שמונה והיו אלה שהתייצבו ונלחמו עוד בטרם קיבלו צו כלשהו. מתוך עוז ותעצומות נפש התייצבו הרבה למעלה ממאה אחוז בכל היחידות. ולא עוד אלא שעשו ועושים זאת גם בימים אלה מתוך אחדות והסרת כל המחיצות שבין אדם לחברו, בחינת 'אתם ניצבים היום כולכם'. כולם כאחד. המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים – בניגוד לעם-ישראל, אצל אומות העולם, דוגמת אוקרינה, רבים ממחויבי הגיוס ברחו מהמלחמה אל מחוץ לגבולות המדינה.
אומר רש"י, ''אַתֶּם נִצָּבִים', לַמֵּד שֶׁכִּנְּסָם מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּיוֹם מוֹתוֹ לְהַכְנִיסָם בַּבְּרִית. ומרחיב בתרגום המיוחס ליונתן-בן-עוזיאל וכן בתרגום ירושלמי, שבכינוס זה נכחו ניצבים כל הדורות שעמדו מימות עולם, 'אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם', דורות שהיו וכל הדורות שעתידים לעמוד עד סוף כל העולם, כולם עומדים ניצבים פה היום. כל זאת במטרה 'לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם'. התייצבות רבתי שטרם נראתה כמותה בתבל. היה זה ביום מיתתו של משה-רבנו, מי שבגיל שמונים, התייצב לשליחות בת ארבעים שנה, להצלת והנהגת עם ישראל. מי שה' קרא לו להתייצב : 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר'. אם מבקש אתה לדעת ולו במעט את דרכי ה', עליך לעמוד ניצב איתן כצור. וכנגד התייצבות משה, ניצב בורא-עולם, ככתוב: 'וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם'. [שמות לד, ה].
משה מבקש 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. [שמות לג, יח]. תשובת הבורא ניתנת לו, חלקה במהלך התייצבות זו בפרשת כי-תשא, וחלקה בפרשתנו. בכי-תשא - 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ'. גם במדרגתך הגבוהה 'וְרָאִיתָ [רק] אֶת אֲחֹרָי'. תוכל להתבונן רק במעשי ה' שאירעו בעבר, אך 'פָנַי לֹא יֵרָאוּ', הצפון בעתיד אינו בר השגה לבן-אנוש, גם לא למי שמעיד עליו הבורא שנאמן הוא בכל ביתו. ובפרשתנו, פרשת ניצבים - 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם'. על בן אנוש להתבונן בנגלות ו'לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת', לעשות רצון ה' ולעובדו בלבב שלם, אך באשר לנסתרות מה יהיה ב'יום שאחרי', זאת עליו להשאיר לגדול העצה ורב העליליה אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.
עם זאת, זו לא הפעם הראשונה בה מתייצב משה. כבר בראשית מכות מצרים, נצטווה משה על ידי ה' להיות ניצב לפני פרעה בדרישה להוציא את בני-ישראל ממצרים. מול פרעה, עליך להיות ניצב איתן, גם במצב העדין בו פרעה מתגלה במערומיו, תרתי משמע, יורד להתפנות בסתר על שפת היאור [כי ביקש להיראות כאליל שאינו נצרך לנקביו]. 'לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר' [שמות ז טו], עליך לעמוד איתן ללא מורא בשליחותך.
אף בני-ישראל כבד נצטוו בעבר להיות ניצבים. היה זה בקריעת ים-סוף, 'אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם'. ומתוך שהתייצבו ישראל מתוך אמונה וביטחון בה', על אף שהיו מוקפים מכל עבר, ראו הם את ישועת ה' כאמור בשירת-הים - 'בְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם'. לא רק ישראל ניצבו, אלא גם הטבע כולו ניצב והמים בתוכו – 'נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים' לעשות כרצון ה'. דומה כי הייתה זו מעין חזרה גנרלית, לקראת ההתייצבות ב'הא-הידיעה' של עם-ישראל, במעמד הר-סיני - 'וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר' [שמות י טיז]. בני-ישראל התייצבו כולם סביב ההר וומתוך אמונה אמרו 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. המחנך הדגול, מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, ביטא זו בדרכו הכה מיוחדת באומרו: 'ריבונו של עולם, הנני! אני מוכן לכל, בין אם זה לכהונה, בין אם זה למלכות, כל מה שתטיל עלי, אני עומד לפקודתך. בשביל זה אני חי, בשביל אני קיים'.
כך גם אמר אל"מ יהונתן שטינברג הי"ד שמסר נפשו בקרב בשמחת תורה: 'הנני נכון לכל משימה, הנני נכון להגן על המדינה, הנני נכון למסור את הנפש למען מולדת אהובה', אמר ועשה. אמירה זו באה בעקבות אמירתו של היהודי הראשון, אברהם אבינו, שאמר 'הנני'. בכל עשרת הניסיונות שניסהו הבורא, התייצב לקיים את רצון ה'. תחילה משנצטווה 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.', ועד אחר הדברים האלה משניסה אלוקים את אברהם בעקידת בנו.
משקרא לו בורא-עולם, מיד נענה ואמר: הנני! וכלשון רש"י במקום, כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זימון. [הנני מוכן ומזומן]. מאברהם אבינו ומיצחק בנו למד עם-ישראל לאורך הדורות להיות ניצב לדבר ה' גם במחיר של מסירות נפש. טעם בחירת ה' באברהם היא אחת, 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. הקב"ה ידע שאברהם-אבינו ידאג לחנך את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט, למסור את הנפש, על קדושת השם, העם והארץ.
גם כל היקום, גם כל צבא השמים ניצב בפני ה' למלא את יעודו, וכפי שאנו פונים מדי יום לצבא השמים שיודה על תפקידו הרם לה' – 'הללו את ה' מן השמים... הללו את ה' מן הארץ'. ובתווך, 'הללוהו כל צבאיו... כי הוא ציוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם'. וכנגדם, דבר ה' ניצב לנצח, ככתוב 'לעולם ה' דבר ניצב בשמים', הכל ניצב ומתממש על פי התוכנית האלוקית, תכנית ה' צבאו-ת [בלשון רבים], צבא של מטה וצבא של מעלה. כל צבאות ה' בשמים ובארץ נצבים לקיים את יעודם, לקיים את דבר ה', אשר הציב גבולות עמים.[דברים לב,ח].
'הללוהו כל מלאכיו', כל שלוחיו. דוגמת שלשת המלאכים שנשלחו והתייצבו אצל אברהם-אבינו, כל אחד בשליחותו, ככתוב: 'וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו' [בראשית יח,ב]. ניצבים למלא שליחות בוראם. צבא השמים, המלאכים עולים ויורדים בסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה... מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו', ומיד ניצב ה' ומבטיח ליעקב ולבניו את ארץ-ישראל. 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ'.
ויש שמלאך ה' ניצב בשליחותו ועומד על אם-הדרך [במדבר כב כג, לא], ומבקש למנוע מבלעם מלקלל את עם ה'. הכל נצבים לקיים את התוכנית האלוקית.
כינוי זה, ה' צבאו-ת, צבא של מעלה וצבא של מטה, הממלאים רצון ה', נאמר לראשונה על ידי חנה אם שמואל. היה זה כשהתפללה לבן. תפילה זו נקרא אי"ה בהפטרה של ראש-השנה. וידוע המדרש בילקוט שמעוני שמואל א [פרק א - רמז עח]. אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שקרא להקב"ה צבאות, עד שבאת חנה ואמרה לפניו: רבש"ע מכל חיילות שבראת בעולמך, וכי קשה לפניך שתתן לי בן אחד?!
אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע יש צבא למעלה, ויש צבא למטה, הצבא של מעלה, לא אוכלים ולא שותים, ולא פרים ורבים, ולא מתים, אלא חיים לעוה"ב. והצבא של מטה, אוכלים ושותים, ופרים ורבים, ומתים ואינם חיים, ואיני יודעת מאיזה צבא אני, אם מצבא של מעלה - לא איה, לא אוכלת, ולא שותה, ולא מולידה, ולא מתה אלא חיה לעולם. ואם מצבא של מטה אנכי, איה מולידה ואוכלת ושותה!
מטרת ההתייצבות בפרשה הינה על מנת 'לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָתוֹ...', וכאשר ישראל נצבים בפני ה' מתוך מסירות-נפש ואחדות לעבודת הבורא, זוכים ישראל להבטחה ש'לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם, וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם'. וב"ה, רואים אנו יותר ויותר רוח לחימה של צבא ה' מתוך מסירות נפש ואחוות לוחמים מופלאה. תכלה שנה וקללותיה תוך שנזכור ולא נשכח להודות על רוב ברכותיה, ומבלי שנשכח את קדושיה, פצועיה וחטופיה. תחל שנה וברכותיה.