כשברוך אגרשב קיבל טלפון מ'עזר מציון' בבקשה לתרום מח עצם לחולה סרטן, קרוב לעשור אחרי שהשתחרר מצה"ל, הוא אפילו לא זכר שנתן דגימה במהלך שרשרת החיול שלו לפני אי אלו שנים. בקיץ אשתקד, כשהבין שההתאמה שלו היא נדירה, הוא נענה ותרם בשמחה. עם תחילת המלחמה, בזמן שהיה בשטחי הכינוס, על סף הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, הוא קיבל טלפון נוסף בבקשה לתרום בפעם השנייה, לחיזוק המערכת החיסונית של החולה.
"הייתי במילואים, רגע לפני שנכנסנו לעזה", משחזר אגרשב. "לא רציתי לוותר על ההשתתפות במלחמה, אבל גם לא רציתי לוותר על תרומת מח העצם. שאלתי אותם מה הזמן הכי מאוחר שאפשר לתרום. כשהתשובה שקיבלתי הייתה סוף דצמבר, נכנסתי פנימה להילחם, ואחרי היציאה להפוגה השנייה שלי מעזה – הגעתי לתרום מח עצם בשנית. זאת זכות גדולה להציל חיים. הייתי שבוע בבית למנוחה, וחזרתי להילחם".
כשפנו אל משה (שם בדוי) לתרומת מח עצם, זה היה שלושה או ארבעה חודשים לפני התרומה עצמה. הוא היה בשירות קבע ביחידה מובחרת. "בזמן שישבתי במשרד עם אחד הקצינים הבכירים אצלנו, התקשרו אליי ואמרו לי שנמצאתי מתאים לתרומת מח עצם. התחלתי להתלבט, שמעתי שזה כואב ושזה משבית. לקצין שישב בחדר קראו חן בוכריס הי"ד, הוא נפל ב־7.10. הוא אמר לי: 'מה יש לך? זה החלום שלי. הלוואי שהייתי מתאים לתרום מח עצם'. הוא שכנע אותי והציע לי לקחת את הרכב שלו לבדיקות. הוא אפילו אמר לי בצחוק 'אם אתה לא תורם את מח העצם, אני מוציא לך את מח העצם בעצמי'. עשיתי את הבדיקות והן יצאו תקינות. בוכריס כל הזמן שיגע אותי מה עם תרומת מח העצם".
בזכותו של חן בוכריס הי"ד
תאריך התרומה נקבע ל־10.10, ושבועיים לפני המלחמה השתחרר משה מצה"ל. "את הבדיקות הסופיות עשיתי ב־4.10, לפני פרוץ המלחמה. שם קיבלתי זריקות להגברת מח העצם שהייתי צריך לקחת במשך חמישה ימים, אך הן גם גורמות לכאבים בעצמות, בעיקר באגן. ב־5.10 התחלתי לקחת שתי זריקות ביום", הוא מספר. "ב־7.10, בשבע בבוקר, כבר התחלתי לקבל טלפונים. היות שאני עושה מילואים ביחידה הסדירה ששירתי בה, בוכריס התקשר אליי. הוא כבר היה סגן מפקד היחידה. הגעתי ליחידה. מיד עשינו חיול מהיר, לקחנו ציוד, נשקים, ודהרנו לעוטף. תוך כדי שאני בדרך לעוטף, הבנתי שבוכריס הי"ד נפל עם החפ"ק שלו ועם קצין אג"ם, בזמן שפרץ את הדרך לקיבוץ נחל עוז".
"חטפתי כאפה חזקה", הוא מתאר. "בוכריס היה אחד החברים הכי קרובים שהיו לי מהשירות. התמקמנו בקיבוץ סעד, שם היה לנו את המקום הבטוח, וממנו יצאנו בכל פעם לנחל עוז ולכפר עזה. ואז הגיע 9.10 בערב, כשאנחנו עדיין בעוטף. כל הימים האלה אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני הולך לעשות את תרומת מח העצם בשביל בוכריס. תוך כדי, אני מוצא את עצמי מגיע לתוך המרחב המוגן בסעד, מוציא את המזריקים, מזריק לעצמי את הזריקות, וממשיך בפעילות המבצעית. זה לא היה פשוט לצאת מהעוטף ליחידה, ומשם עוד לנסוע לאזור המרכז. בכלל לא היו אישורים לנסיעות במרחב. אבל התעקשתי לצאת, גם בגלל התרומה וגם בשביל להספיק להלוויה".
לכל אורך הימים המאתגרים, עמדה לנגד עיניו משימת הצלת חייה של חולת הסרטן. "כשעשיתי את הבדיקות ב־4.10, הסבירו לי שמעכשיו מי שאני תורם לה מתחילה כימותרפיה למח עצם. זה אומר שאם אני לא תורם לה, היא תמות בתוך כמה ימים. כך שידעתי שאין מצב לוותר. דיברתי עם חבר טוב מהיחידה, יששכר נתן הי"ד. הוא אמר לי: אין בעיה, אדאג שרכב ייקח אותך ליחידה. נסעתי לכיוון היחידה, הספקתי להיות בהלוויה, ומשם נסעתי ישירות הביתה. הגעתי בסביבות ארבע לפנות בוקר. ישבתי קצת עם ההורים שלי, ובשש וחצי בבוקר יצאתי כבר לכיוון תרומת מח העצם. אחרי שביצעתי את תרומת מח העצם, אמרו לי שבגדול אסור לי להתאמץ במשך שבוע. סיימתי את תרומת מח העצם, וחזרתי ליחידה".
באותו יום, היחידה כבר החלה להתארגן למשימות תקיפה, והכוח שלו היה אמור לצאת למשימות תקיפה בזיקים. "כשהגעתי ליחידה הם כבר יצאו לשדרות להתארגנות ומשם היו אמורים לרדת לזיקים. הגעתי ורציתי להצטרף לכוח. יששכר אמר לי: 'נראה לך שאתה שם וסט עכשיו?! אסור לך בגלל תרומת מח העצם. הכול בסדר, אתה לא חייב לצאת'. גם הרופא אמר לי: אתה לא שם וסט לפחות ביומיים הקרובים. שעה עברה ופתאום קיבלנו שיחה בטלפון המבצעי שהכוח הזה הותקל, ויש לנו שלושה הרוגים ושמונה פצועים. יכול להיות שהייתי יוצא משם בריא ושלם, אבל התרומה גרמה לי לא להיות בזירה הזאת", הוא מהרהר.
"באותם רגעים של תרומת מח העצם, עדיין לא הרגשתי מה אני עושה. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. הייתי עסוק בכל כך הרבה דברים אחרים. כשהגעתי לשם אמרו לי: תוריד נעליים, תשב בנוחות, זה ייקח איזה ארבע־חמש שעות. חיברו לי את כל המכשירים, נרדמתי, והתעוררתי אחרי הכול. רק אחר כך, בדיעבד, כשהיינו בתוך התמרון והיה לי קצת זמן פנוי, התחלתי לחשוב בהדרגה על כל הדברים שעברו מההתחלה עד עכשיו. זאת הרגשה מטורפת. הרגשתי כאילו שבוכריס דחף אותי מלכתחילה לתרומה. גם אחרי מותו, הוא גרם להצלת חיים".
טל קורודבה השתחרר מצה"ל לפני עשר שנים. כשהיה במילואים עם תחילת המלחמה, קיבל מ'עזר מציון' הודעה כי הוא מתאים לתרומת מח עצם. "היינו בתוך עזה, שם הטלפון לא היה נגיש יותר מדי. גם כשהיה, לא הייתה יותר מדי קליטה. רוב הזמן הוא היה כבוי. יום אחד הדלקתי את הטלפון וראיתי הודעה: 'נמצאת מתאים לתרומת מח עצם'. רק אז נזכרתי בדגימה שנתתי בשרשרת החיול. רצו שאתחיל את התהליך אבל הייתי בעזה ולא יכולתי להגיע לבדיקת דם".
בפני 'עזר מציון' עמדו שתי אפשרויות: להוציא אותו ליומיים מתוך הלחימה בעזה, או לשלוח את הבדיקות אליו פנימה. כדי לא לקטוע את רצף הלחימה, נבחרה האפשרות השנייה. כך נוצר הקשר עם המפקדה הגדודית שמכניסה אספקה פנימה פעם ביום, ואליה הובא תיק עם המבחנות וכל הציוד הנדרש. "עוד באותו ערב הגיעה השיירה עם המבחנות, הביאו את הרופא הגדודי והוא לקח לי דגימת דם באמצע עזה. כשהוציאו החוצה את הדגימות, חיכה בחוץ מישהו מארגון ידידים שהביא את הערכה מ'עזר מציון' לשטחי הכינוס. הוא חיכה עד שהשיירה תצא ולקח את הערכה בחזרה ל'עזר מציון'.
"לא היה לי ספק שאני הולך לתרום. אין פה שאלה בכלל", הוא מצהיר. "אני מכיר באופן אישי מישהו שניצל בזכות תרומת מח עצם, אז לא היה לי ספק שאני הולך לעשות את התרומה הזאת. בסוף לא ביצעתי את התרומה בגלל המצב של החולה שלא איפשר זאת, אבל אם יתקשרו ויגידו שהם צריכים, אין שאלה בכלל".
גם סמל דניאל חמו הי"ד, שנפל בצפון רצועת עזה לפני חמישה חודשים, זכה להציל חיים מחוץ לשדה הקרב. בחודש אוקטובר האחרון הוא תרם מח עצם והציל את חייה של אישה שנזקקה להשתלה. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה דניאל קיבל טלפון מ'עזר מציון' ובו נאמר לו כי נמצא מתאים לתרומת מח עצם לאישה כבת 60 שזקוקה בדחיפות להשתלה שתציל את חייה. דניאל, שהצטרף למאגר מח העצם בעת הגיוס לצה"ל לפני כשנה, נמצא כתורם היחיד עם התאמה של 100 אחוזים.
דניאל נרתם למשימת הצלת החיים והחל בהליך מזורז של בדיקות לקראת ההשתלה. ב־7.10 היה אמור להתחיל בהליך ההכנה לתרומה. עם פרוץ המלחמה בבוקר שמחת תורה דניאל לחם בשדה הקרב בשדרות, בבארי ובמתחם המסיבה ברעים. הוא המשיך בלחימה, וההשתלה שהייתה אמורה להתקיים ימים אחדים לאחר מכן - נדחתה. עקב הדחיפות והחשש לחייה של החולה, נעשה בעמותה מאמץ נגד השעון לפעול לשחרורו של החייל לביצוע התרומה. בעמותה הצליחו ליצור קשר עם מפקדיו בשטח, ואלה הבינו את החשיבות העצומה בהצלת חיים ושחררו את דניאל לשם התרומה. בסופו של דבר, ב־26.10 הגיע דניאל לבית אורנית של 'עזר מציון' ותרם מח עצם לאישה שלא הכיר. כך שאומנם דניאל נפל בקרב, אך חייו ימשיכו אצל האישה שהציל.
אחוז ניכר מהתורמים – חיילי צה"ל
"חיילי צה"ל מהווים אחוז ניכר מהתורמים כיום", מרחיבה יהודית איתיאל, מנהלת המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עמותת 'עזר מציון'. "רוב התורמים הם חיילים שמצטרפים בתחנה שלנו בשרשרת החיול. בשנת 2023 בוצעו 496 תרומות, מתוכן 408 מתורמים שהצטרפו דרך הצבא. בסך הכול מאז הקמת המאגר היו 5,490 תרומות, מתוכן 3,863 מתורמים שהצטרפו בצבא. במלחמה זה תפס אותנו חזק מאוד".
"מיד אחרי שמחת תורה, מנהלת האיכות שלנו ישבה מול המערכת ועשתה סדר לגבי כל מי שאמור לתרום באותו שבוע, כדי לוודא שאלה לא חיילים שהקפיצו אותם מיידית ואז יש לנו בעיה", היא מתארת את המורכבות. "חולה שצריך לקבל תרומת מח עצם עובר טיפול מאוד אגרסיבי לפני ההשתלה. אם הוא לא מקבל את התרומה, זה יכול לעלות לו בחייו. ברוך ה', בתרומות של השבוע הראשון, חוץ מתורם אחד מאופקים, כולם באו ותרמו, כולל לא מעט חיילים שהגיעו משדה הקרב. איפה שהיה נצרך, ישבנו עם הצבא כדי למצוא פתרונות. לאחר מכן ההתנהלות הייתה כבר פשוטה יותר, כי ידענו שמדובר בתורמים שהם לוחמים ואין מצב כרגע להוציא אותם. עדכנו את בתי החולים שזה לא הולך לקרות במועד שנקבע ודחינו את התרומה".
ד"ר ברכה זיסר, מייסדת המאגר ומנהלת חטיבת מח העצם ב'עזר מציון': "זכינו לראות במלחמה את הגיבורים שלנו מצילים חיים לא רק בשדה הקרב. ראינו את המאמץ וההירתמות שלהם להגיע ולתרום כדי להציל חיים של אדם שלא הכירו. הדבר גם הביא אותנו לאתגר לא פשוט, ויחד עם צה"ל הצלחנו בסופו של דבר להגיע לכל חייל באשר הוא. אין תחושת סיפוק גדולה מהצלת חיים, שמקבלת משמעות מיוחדת בימים אלו".