עם חוקר המורשת והמודיעין סא"ל במיל' גדעון מיטשניק שוחחנו על רוברט דסה, אחרון שורדי פרשת "עסק הביש" שנפטר אמש בביתו ברמת השרון, והוא בן 91 במותו.
כמי שחקר את הפרשה ההיא והכיר מקרוב את רוברט ז"ל לאורך שנים מספר מיטשניק את סיפורו של מי שהיה "מהגיבורים והקרבנות של פרשת 'עסק הביש'", הפרשה בה גויסו צעירים יהודים המצרים על ידי המודיעין הישראלי על מנת לבצע שורת מעדי חבלה וריגול במצרים אחרי מלחמת העצמאות.
"בנימין גיבלי נכנס ב-1950לתפקיד ראש מחלקת המודיעין הצבאי, לימין אמ"ן, והוא רוצה להפוך את המודיעין הצבאי לכלי משפיע מדיניות ומקים את יחידה 131 ומעטיר עליה הרבה משאבים. היחידה שולחת בראשית 1951 את אברהם דר למצרים להקמת רשת ריגול במצרים על ידי גיוס צעירים יהודים שם במקום לשלוח לשם אנשים מכאן. אברהם דר מגיע למצרים ומקבל המלצות על צעירים בולטים ופעילים ציונים ומקים רשת של שמונה חברים בשני תאים, תא בקהיר ותא באלכסנדריה, אבל ללא מפקד".
"בשנים 52'-53' מגיעים חלק מחברי הרשת לישראל ועוברים אימונים מזורזים. אברהם דר רואה את האמונים, אבל הוא מוטרד כי זה נראה לו פרטצ', מאמנים אותם בדרכי סתר, בכתבי סתר וכו' ומנסים להפוך אותם ללוחמי קומנדו אבל הם ללא ניסיון. הוא מתריע ובעקבות כך מוציאים אותו משורות הצבא. בשנת 54' וברקע המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב, בריתות שונות במזרח התיכון וחילופי גברי בישראל, משה שרת במקום בן גוריון כראש ממשלה ולבון במקום בן גוריון כשר ביטחון", אומר מיטשניק ומעיר כי הנתון חשוב בשאלת מי נתן את ההוראה, שאלה שאותה הוא מדייק ואומר שהשאלה הנכונה היא למה לא לקחו אחריות.
האירוע עצמו התנהל כך: "ב-1954 מתברר שעומד להיחתם הסכם לפינוי הכוחות הבריטיים הרבים ממצרים והחשש הגדול בצמרת הישראלית היה שאם בריטניה תפנה כוחות ממצרים, מצרים, שחוששים שתנהיג את המלחמה הערבית נגד ישראל, תצא למלחמה מיידית. על רקע זה התקיימו דיונים בשאלה איך מכשילים את ההסכם בין מצרים לבריטניה. הוחלט לעשות מעשה דרך חברי החוליה".
"כאן נכנס לתמונה אברי אלעד, שכונה 'האדם השלישי', לוחם בפלמ"ח שנתפס בעבירות של גניבה ורמאות, הודח מהפלמ"ח גויס במלחמת העצמאות כי היה צורך בלוחמים, הוא מונה לקצין והגיע לדרגת רס"ן אבל נתפס בעבירות של רמאות וגניבה ואפילו מתחזה לצנחן ומודח מהצבא, ואת האדם הזה בוחר מוטקה בן צור, מפקד 131 לגייס ליחידה והוא נשלח להיות מפקד הרשת לאחר סיפור כיסוי בגרמניה". הבחירה דווקא באדם כזה איפיינה את התקופה בה רווחה תפיסה לפיה דווקא פושעים שהתנסו בבריחות מאנשי החוק יוכלו להתמודד עם אתגרי ריגול. לזאת סייעה גם החברות האישית בין השניים, "וכשיש חברים למה צריך להתעקש על האנשים הטובים ביותר, אנשים עם יושרה איכות ופיקוד...".
"אברי אלעד נשלח לקהיר ביוני 54' עם הוראות לפיהן חברי הרשת ירכשו חומרים כימיים בבתי מרקחת, יכינו מנגנוני הפעלה פרימיטיביים, יאספו מודיעין למבצע, ובאמצע יולי 54' בריטניה מודיעה שההסכם ייחתם ב-23 לחודש, אבל לפני כן יש את שתי הפעולות הראשונות שחברי הרשת מתבקשים לבצע, פעולות שנועדו לייצר דמורליזציה ותבהלה במצרים ולערער על יציבות המשטר שם".
"הפעולה הראשונה ב-2.7.54 בבית הדואר באלכסנדריה והתוצאה שלה הייתה עשן שעלה מכמה מעטפות. לא נזק ולא בהלה. הפעולה השנייה והשלישית ב-14 לחודש בספרייה של הקונסוליה האמריקאית באלכסנדריה ובספרייה של הקונסוליה האמריקאית בקהיר, מטען אחד לא מתפוצץ ומטען שני מעלה קצת עשן ולא גורם לנזק".
מיטשניק מציין כי "בין הפעולות הללו יוצא משה דיין הרמטכ"ל לסבב פגישות בחו"ל", והנתון הזה משמעותי כי הוא סייע לדיין לחמוק מתשובה לשאלה מי נתן את ההוראה. כשהוא נשאל על כך הוא אמר שהוא כלל לא היה בארץ, למרות שהוא היה בארץ ביום הפעולה הראשונה, בשני לחודש. כאשר הזכירו לו שנשלח אליו מברק אודות המתרחש, השיב דיין שרמטכ"ל לא אמור לזכור כל מברק שמגיע אליו, מעבר לכך שהמברק עצמו נגרס על פי ההנחיות. כך יצא דיין באופן חלק מהפרשה.
ב-23.7.54 מגיעה הנחיה מבן צור לפעול ולייצר פעולות חבלה שיסכלו את ההסכם, וב-23 ביולי הפעולה הגדולה אמורה להתבצע, פעולות במקביל באלכסנדריה ובקהיר בבתי קולנוע ובתחנת אוטובוס מרכזית. הפעולה היחידה שגם מתבצעת הייתה על מדרגות קולנוע ריאו באלכסנדריה:
"פיליפ נתנזון עולה על מדרגות הקולנוע כשבכיס המקטורן שלו מטען פרימיטיבי שהוא אמור להניח בתא השירותים, אלא שבעודו על המדרגות המנגנון מתחיל לפעול, עולה עשן ואולי קצת אש. קופצים עליו אנשי המוחבראת ואומרים לקהל 'אל תפחדו, חיכינו להם'. המעצר שלו מגלגל מעצר של כל חברי הרשת. רוברט דסה, שהיה מעורב בהכנות לפעולה בקהיר, נתפס למחרת לעיניה של אמו".
דסה עבר חקירות ועינויים והמצרים עוצרים לא רק את חברי הרשת, אלא גם אחרים שנשלחו למשימות אחרות. בין השאר נעצר גם אלי כהן שהיה אז תושב אלכסנדריה וטוען שהוא רק השכיר להם דירה ואין לו קשר לאירוע.
"הקרבן הראשון היה יוסף כרמונה, חבר של מרסל ניניו, לא יודע דבר על פעילות הרשת אבל גם הוא נעצר כמו עשרות רבים אחרים. מהדירה שלו נשמעת צעקה וגופתו נמצאת שם כשהוא תלוי. האם הוא התאבד או שהמצרים תלו אותו?".
בדצמבר מתקיים משפטם של עצורי הפרשה בבית הדין הצבאי בקהיר. יום לפני עדותו מקס בינט, שהיה לוחם ב'הגדעונים' של ההגנה, מתאבד כדי שלא לתת למצרים את התענוג. גזרי הדין ניתנים ב-28 בינואר 55'. מרזוק ולזר נידונים למוות והם מוצאים לתליה בתוך שלושה ימים. השאר נדונים למאסר שבין בין שבע שנים למאסר עולם. על רוברט דסה נגזרו 15 שנות מאסר עם עבודות פרך.
"רוברט עובר עינויים קשים וסובל גם בבית הסוהר, אבל הוא גם מפעיל את הכישורים היצירתיים והמיוחדים שלו, הוא מקים קבוצת כדורגל של האסירים, מקים תזמורת של אסירים וזו הייתה הדרך שלו לנקום בשלטונות הכלא כאשר התזמורת ניגנה את התקווה כשהגיעו אורחים בבית הכלא, בלי שאף אחד ידע שזו התקווה. רוברט דסה צייר על קירות הכלא וגם לסוהרים כדי לקבל הטבות וגם ציורים שמתארים את חיי האסירים בכלא, את העינויים. היו יחסי רעות בין אסירי האחים המוסלמים לבין רוברט דסה שטיפל בפצועים שבהם. הם גמלו לו על כך. הוא יזם הקמה של אווזיה ועוד והשרה על חבריו רוח טובה. כשהשתחרר הוא מבריח ציורים שהוצגו במוזיאונים בישראל".
"רוברט דסה וחבריו היו בכלא מ-1954. במערכת סיני ב-56 יש לישראל אלפי שבויים אבל אף אחד לא חושב לשחרר אותם", אומר מיטשניק ומציין בהקשר זה את הסיפור המוזר של משה שרת שהיה אמנם ראש ממשלה אבל לא ידע דבר וחצי דבר על הפעלת הרשת. "הוא מקים ועדת חקירה שלא מצליחה לפסוק אם לבון או גיבלי נתן את ההוראה. לבון מתפטר וגיבלי נאלץ לפרוש, אבל הוא לא מודח מהצבא וממשיך לשמש בתפקידים בכירים".
הפרשה, מציין מיטשניק, הופכת לפרשה פוליטית כאשר "לבון הודח מתפקידו כשר ביטחון, אבל מגלה שהיו זיופים והטיית עדויות שמאחוריהם עמד בנימין גיבלי שעוד היה בצבא. לבון מגיע לבן גוריון שחזר להיות ראש ממשלה ומבקש זיכוי. בן גוריון אומר לא אני שפטתי אותך ולכן לא אני אזכה. מתפתחת סערה פנימית בממשלה שמובילה עד להתפטרות בן גוריון".
במלחמת ששת הימים ישראל מחזיקה ב-6000 שבויים מצרים ובידי המצרים 13 שבויים ישראליים, ולמרות זאת "ממשלת ישראל לא דורשת את שחרור אסירי עסק הביש עד שמאיר עמית חש מחויבות כלפיהם ומגיע לדיין ואומר שהוא מבקש אפשרות לשחרר ואם לא, הוא יתפטר מתפקידו. בישיבת הממשלה הוא מקבל אישור לפעול לשחרור מול מצרים והוא מגיע לעסקה בשני שלבים שבחלקה השני שחרור ארבעת אסירי עסק הביש שנותרו בידי המצרים".
לימים, בשנת 68', הם מגיעים לבן גוריון שאומר להם ש'מכרו אתכם' וסימני שאלה מתחילים להתעורר. דיין אומר להם מאוחר יותר שאם הדברים היו תלויים בהם לא היו משחררים אותם עד כה.
מיטשניק חותם את סיפור חיו של רוברט דסה בסיפור המשפחה שהקים עם דינה, ילידת ארה"ב, ושלושת ילדיו, גיא יעל ואלון, אך קובע כי בסופו של יום "מדינת ישראל שכחה אותו". כעת, לאחר פטירתו, מקווה מיטשניק שהעם בישראל יידע לחבק ולהצדיע לגיבור שהיה ורבים יגיעו להלווייתו מחר (חמישי) בקיבוץ עינת ב-12 בצהרים.
