מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר תפסה את החיזבאללה בהפתעה. עד אז חסן נסראללה הוביל מהלך שמטרתו לזנב בישראל, להציק לה, לפגוע בה, אבל לא להילחם ולא להעביר את מרכז הכובד של הלחימה לחצר האחורית שלו בדרום לבנון.
המתקפה, ואחריה שורת חיסולים מוצלחים של מנהיגים בולטים בארגון הטרור ומתקפות רחבות של חיל האוויר, עוררה מחדש את השיח על האפשרות למצוא פתרון דיפלומטי או הסכם בין ישראל ללבנון שיעצור את המערכה במדינה לפני שתספוג מכה חזקה יותר. היוזמות, חשוב לציין, אינן ישראליות. השליח האמריקני עמוס הוכשטיין, שכבר חתום על הסכם הגבול הימי שעשתה הממשלה הקודמת, מסתובב בימים אלה באזור כאילו גם הממשלה הנוכחית תלך כעיוורת אחרי הבטחות השווא שלו. הפעם גם הלבנונים מאוכזבים ממנו, מכיוון שהבטיח להם שדות גז שלא יצא מהם דבר. לצידו גם צרפת מנסה לבחוש בקלחת ולנסות לנסח הסכם שירגיע את הגבול. כל זה קורה בלי שאף אחת מהשתיים אינה מניחה על השולחן את הבעיה האמיתית: חיזבאללה, ארגון הטרור שהשתלט על המדינה שבה צמח.
האיום הלבנוני מהלך אימים על ישראל. במשך שנים סיפרו לנו שבעוד חמאס לא היה באמת ארגון צבאי מאורגן כראוי (הערכה שהוכחה לגמרי כלא נכונה ב־7 באוקטובר), חיזבאללה הוא צבא גרילה מאורגן עם רבבות טילים שיכולים, כפי שהוכיח השבוע, להגיע לכל מקום ברחבי הארץ. האם לבנון הצליחה באמת לנצח בלוחמה הפסיכולוגית? עד מתקפת הביפרים התחושה הייתה שישראל היא המורתעת וחיזבאללה קובע את חוקי המשחק. השבוע הדברים השתנו לחלוטין. בירושלים הבינו שאי אפשר להמשיך כך, ויותר מזה - תושבי הצפון חייבים לחזור לבתיהם בביטחון מלא. במערכת המדינית גם הבינו שיש לנסראללה הרבה מאוד מה להפסיד בעת הזאת. הדעות בירושלים נעות בין צורך במהלך צבאי, שלכול ברור שלא יחסל את חיזבאללה בממדים שבהם טופל חמאס בעזה, ובין מכות קשות, יצירת אזור ביטחון חדש בתוך לבנון, והגעה להסכם כלשהו שפשוט יותיר את המצב כפי שהיה לפני 7 באוקטובר, אך ירחיק את חיזבאללה משמעותית מהגבול.
מלחמה בלי שם
המזרחן ד"ר אדי כהן מספק זווית מעמיקה יותר על איך שנראית המלחמה מהצד הלבנוני. הוא מציין שבעוד חיזבאללה נלחם ומפזר הצהרות, האזרחים הלבנונים חוששים הרבה יותר מאזרחי ישראל. "אין להם חשמל אלא רק גנרטורים. הממשל לא מספק חשמל. הכול קרס לפני כמה חודשים. רואים את הפחד ואת השלטים. הם כותבים 'מספיק לנו', 'אל תגרור אותנו למלחמה', 'זו לא מלחמתנו'. רואים את זה בציבור, ורואים גם את הפוליטיקאים, בעיקר הנוצרים, שלא רוצים מלחמה ובזה אחר זה מעיזים להתבטא נגד נסראללה".
"בנו של באשיר ג'ומאייל ואחרים אומרים בכל יום שנסראללה לוקח אותם למלחמה", מוסיף כהן. "הם אומרים: 'אם לבנון רוצה לצאת למלחמה נגד האויב הציוני, יש פרלמנט שיחוקק חוק לכך, אבל יש כאן ראש מיליציה שלוקח אותנו למלחמה שוב כמו שהיה ב־2006'. בלבנון אין נשיא או ראש ממשלה אלא רק הפרלמנט כגוף חוקי בתוקף. בנוסף לכך הרבה בלוגרים אומרים שחמאס מחזיק ב־115 חטופים, אבל נסראללה מחזיק בארבעה מיליון לבנונים והוא עושה מה שהוא רוצה בלבנונים האלה. יש שם אווירה של פחד. הם הרבה יותר בפאניקה מאיתנו".
הלבנונים לא מזדהים כלל עם המלחמה נגד ישראל?
"הלבנונים אמרו, גם לפני המלחמה, שהם לא מבינים את כל הסיפור הזה של תמיכה בפלשתינים. הם זוכרים שהפלשתינים הם שגרמו למלחמת אזרחים בלבנון ורבים פשוט שונאים אותם. הם יודעים שכל מה שקורה עכשיו זה בגלל האיראנים והפוליטיקה של נסראללה. אזרחי לבנון ממש לא מרגישים שזו המלחמה שלהם. זה ממש הפוך. הלבנונים הרי חוו את המלחמה של 2006 וראו איך הכול נהרס. בנוסף לכך גם אין להם מי שיבנה את לבנון מחדש. ב־2006 היו האמירתים והסעודים שהיו בקשרים עם חיזבאללה ועזרו. היום אין קשרים כאלה. חיזבאללה הוא מוקצה, ובנוסף לכך הם גם שומעים את האזהרות של ישראל שלבנון תחזור לעידן האבן, כך שהם יודעים מה מצפה להם.
"כשבוע לפני פיצוץ הביפרים הייתה התגברות משמעותית של קולות של אזרחים שונים נגד נסראללה ונגד מה שחיזבאללה עושה. עכשיו זה שונה, כי ברגע שהמצב הופך לשעת חירום מי שיתבטא נגד חיזבאללה או שיחוסל או שיסומן כבוגד. בשגרה יש כלי תקשורת שיש להם חופש ביטוי יחסי, אבל עכשיו כולם שקטים. כולם שמחים שחיזבאללה חוטף, אבל אף אחד לא יאמר מילה בקול".
לחץ פנימי של האזרחים בתוספת לחץ בין־לאומי יכולים להשפיע על חיזבאללה?
"אין ספק שיש לחץ על חיזבאללה. לארגון הטרור הזה יש בעיות רבות. הוא עכשיו צריך פתאום להתמודד עם אלפי נכים. החדירות המודיעינית שלו הוכחה מעל לכל ספק, ורבים מהמפקדים שלו נפגעו. חיזבאללה נמצא במצוקה. יש בלבנון יותר מ־150 אלף מפונים, וזה מגביר משמעותית את הלחץ על נסראללה. ההבדל בינינו ובינם הוא שאצלנו מדברים על הכול בתקשורת ואצלם לא, וגם כך, הוא עצמו, מעצם העובדה שהוא מנהיג ארגון טרור, לא אכפת לו".
נסראללה בכלל רוצה מלחמה עם ישראל? או שבעומק ליבו הוא חושש ממנה?
"נסראללה לא באמת רוצה מלחמה, ולכן הוא לא קרא למה שעשה מלחמה אלא מערכה לתמיכה בעזה. הוא ראה אותנו מדשדשים אחד עשר חודשים והופתע מעוצמת המתקפות. גם התמיכה בו מבחוץ נמוכה. אז נכון שהשיעים בעדו, אבל רוב העולם מתנגד לחיזבאללה ומקווה שאנחנו נעשה את העבודה ונשמיד אותו".
ומה מצבנו בזירה הבין־לאומית? בינתיים נראה שאין לחץ כבד על ישראל להפסיק את הלחימה בחיזבאללה.
"לחץ בין־לאומי יתחיל כאשר בניינים בביירות ייפלו בסיטונות. כל עוד עיקר הפעילות מתרכז בדרום לבנון, העולם מבין שזו פעילות ממוקדת נגד חיזבאללה, וזה ארגון שאף אחד לא אוהב אותו. האמריקנים, לדעתי, יתמכו בנו בכל מהלך, כי הם נמצאים בתקופת בחירות וכל אחד מהמועמדים רוצה להציג את עצמו כמגן ישראל. אנחנו במצב שהעולם עדיין איתנו בזירה הלבנונית".
ואיך זה ייגמר לדעתך? בהסדר מדיני? או שבעצם נחזור לאיזה סטטוס קוו מתוח?
"לא יהיה הסדר עם לבנון, אלא אולי משהו הרבה יותר גדול עם מעורבות צרפתית, אמריקנית ואולי גם איראנית. גם הסכם הגז היה עם ארצות הברית, ולכן לא יהיה משהו ישיר. צריך לזכור שחיזבאללה הוא ארגון טרור. מה שווה הנייר שייכתב מולו? זה הרי לא יעזור. הם יכולים להמשיך להתיש אותנו בגבול. במזרח התיכון קודם כול עושים מלחמה ורק אחר כך מדברים על הסדרים.
"בסופו של דבר סביר שנחזור לאותו מצב שבו נגמרה המלחמה בשנת 2006. נחזור ליישום החלטה 1701 ודברים דומים. יציבו את יוניפי"ל אולי עם קצת יותר כוחות בגבול, אבל לא נראה לי שיהיה כאן איזשהו הסכם אזורי כולל שיביא בשורה".
למצות את הגיבוי
אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ז'ק נריה, קצין מודיעין בכיר לשעבר, יליד לבנון וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מעריך שמי שחושב על הסכמים טועה מכיוון שקודם כול, כפי שטען ד"ר כהן, צריך להילחם.
"בסופו של דבר, לא תהיה ברירה אחרת אלא להתעמת עם חיזבאללה ולהביס אותו צבאית. זה, כמובן, ידרוש מישראל הכנות והשקעה אדירה, מפני שהמנהרות בעזה הן כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו רואים בדרום לבנון", קובע נריה.
כמו כן הוא מסביר שהסכם לא יכול להיות כעת על הפרק, משום שעמוס הוכשטיין מקיים שיחות עם ממשלת מעבר בעלת סמכויות מוגבלות שלא באמת יכולה לקדם מהלך משמעותי. "מבחינה סמכותית, רק הנשיא יכול לחתום על כל חוק, מהלך או רגולציה. כשהוכשטיין מדבר על פריסת כוחות אמריקניים בדרום לבנון מדובר בחלומות. חיזבאללה לא ייתן להם להתקרב לאזור הדרום כלל".
לדבריו, הוכשטיין גרם אכזבה אדירה לנסראללה כאשר הבטיח בזמן המשא ומתן על הגבול הימי כי לבנון תפרח בזכות הגז באזור. "בסופו של דבר לא היה שם אפילו גרם אחד של גז. אנחנו רואים מגמה דומה גם היום, כאשר הוכשטיין מספר ללבנונים סיפורים והם יודעים את זה ומבחינים בכך".
"חיזבאללה מנסה למנוע עכשיו כל הישג מדיני, ובמיוחד את החזרת תושבי הצפון לבתיהם. מעבר לזה הוא מרחיב את פינוי האזרחים", מסכם נריה.
הוא גורס ששאלת התמיכה או אי־התמיכה בחיזבאללה בתוך לבנון מורכבת מאוד. "חיזבאללה נוסד במימון איראני, ובמשך השנים הקים מיני־מדינה על כל מרכיביה - משירותי בריאות, חינוך, דרך בנקאות וסופרמרקטים - ולכן יש לו קהל שבוי, בעיקר מציר ביירות־דמשק ודרומה. באזורים האלה אין מי שיתבטא נגד חיזבאללה, וגם אם התושבים בורחים מהאזור כתוצאה מההפצצות - הם תומכים בחיזבאללה. מחוץ לאזור הזה יש אזורים שבחלקם כן מזדהים עם חיזבאללה ואחרים שלא".
בישראל רצו ופעלו במשך חודשים, עם עמוס הוכשטיין ואחרים, להביא ליישום מלא של החלטה 1701 של מועצת הביטחון משנת 2006 המסדירה הקמת מערך צבאי משודרג של חיילי יוניפי"ל ונסיגה של חיזבאללה אל מעבר לנהר הליטני. במהלך השנים יוניפי"ל, באופן לא מפתיע במיוחד, לא הצליח באמת לעמוד מול חיזבאללה.
בירושלים מצפים, כפי שהבהיר השבוע שר החוץ ישראל כ"ץ, שכעת ההחלטה תיושם. "אם העולם לא יסיג את חיזבאללה מצפון לליטני בהתאם להחלטה 1701 - ישראל תעשה זאת", הבהיר כ"ץ. החלטה 1701 הפכה לבדיחה עצובה וישראל אינה מוכנה להמשיך בקו הזה. רק לפני חודש אישרה מועצת הביטחון, למרות התנגדות ישראל, את הארכת תוקף פעילותו של כוח יוניפי"ל בגבול לבנון. צרפת, אחת המתווכות, היא שהובילה את המהלך הזה מתוך מחשבה שאפשר להגיע להסכמים. גם ראשי מועצות בצפון שבים ואומרים כי ישראל צריכה להסיג בכוח את חיזבאללה מעבר לליטני ורק אז להתחיל לדבר על הסכמים מדיניים, אם בכלל.
בפני ישראל עומדות שתי מטרות מדיניות: האחת, למצות את הגיבוי הבין־לאומי שלפי שעה קיים ומוצק (האמריקנים אומנם הזהירו שלא לפגוע באזרחים - אבל בינתיים הגיבוי הוא רחב ומלא), והשנייה היא להמשיך את קו ההסברה שלפיו אין שום סיבה אמיתית למעשיו של נסראללה ולהתלהמות ארגונו לאורך כל התקופה, משום שאין קשר אמיתי בין לבנון ובין הפלשתינים בעזה. ישראל פועלת באופן אינטנסיבי להעביר את המסר הזה גם בקרב אזרחי לבנון באמצעים שונים, אבל הוא מופץ היטב גם בזירה הבין־לאומית.
בשולי הדברים חשוב לחזור להבנה הברורה: המערכה בלבנון אינה עתידה להסתיים בשינוי דרסטי, אלא אם כן ישראל תחליט לצאת למלחמת חורמה בכל הכוח. בסופו של דבר כשתושבי הצפון יחזרו לבתיהם, עם הסכם כזה או אחר, חיזבאללה כנראה לא ישב על הגדרות, אבל עדיין יהווה איום שיכול להתפרץ כפי שהיה לא אחת בעבר.