הצטערתי לקרוא את הטור האחרון של ד"ר חנה קטן (גיליון 1113), שעסק בהענקת טיפול רפואי למחבלים בבתי חולים ציבוריים. הצער אינו נובע מעצם העיסוק בתופעה הבלתי נתפסת והבלתי נסבלת הזאת, אלא דווקא מהלגיטימציה המפתיעה שקטן בוחרת להעניק לה, ומהתחושה שערכי פרוגרס קיצוניים הצליחו לחלחל גם למיינסטרים של הציבור הדתי לאומי על גבי דפי העיתון 'בשבע'.
ד"ר קטן כותבת כי "אנחנו כרופאים אמונים על שבועת היפוקרטס", ומכאן גוזרת כי "כמטפלים אין לנו פריבילגיה לדון בשאלה האתית - האם ראוי הפציינט הזה לטיפול או לא. כאשר הוא בסכנה, יש לטפל בו על פי כל הכללים". במילים אחרות, קטן מאמצת ללא שמץ של ביקורת "אקסיומה" שעל פיה חלה חובה מוסרית להעניק טיפול רפואי לכל אדם באשר הוא אדם, גם אם מדובר במחבל נפשע שנפצע בעת שעסק ברצח של יהודים.
בניגוד מוחלט לנטען בטור, הרי שליהודי מאמין הדיון האתי בדילמה הזאת אינו רק פריבילגיה, אלא חובה גמורה בהתאם לעיקרון היסודי ביהדות של 'בחירה חופשית' ואחריות האדם למעשיו. מסיבה זו, קבלת שבועת היפוקרטס כמקור מוסרי עליון ובלתי ניתן לערעור מעוררת תמיהה רבה, שכן יהודי אמון בראש ובראשונה על ערכי התורה והיהדות, ורק לאחר מכן על הנחיות במניפסט אתי של גילדה מקצועית.
המעמד הכמעט מקודש שמייחסת קטן לשבועת הרופאים כאוטוריטה מוסרית, משונה אף יותר בהתחשב בכך שמדובר במסמך שעבר גלגולים רבים, ושהעקרונות המנחים בו השתנו במשך השנים על פי הלכי הרוח של התקופה. כך, השבועה המקורית המיוחסת להיפוקרטס, אשר חוברה אי שם במאה הרביעית לפני הספירה, ינקה את עקרונותיה מערכי המיתולוגיה היוונית והיא אף פותחת במילים: "אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיאה ופנקיאה, וכל האלים והאלות עדיי". נוסח זה עוסק בעיקר בעיקרון של מניעת נזק למטופל, ואין בו זכר לדרישה להענקת טיפול רפואי שוויוני לכל בני האדם. נראה כי אותו עיקרון מוסרי, שכאמור על פי הנטען אין לנו פריבילגיה לדון בו כיום, לא עניין במיוחד את אבי שבועת הרופאים.
השימוש בערך השוויון במסגרת שבועת הרופאים החל רק מאות רבות של שנים לאחר מכן בעת החדשה, כאשר רעיונות של זכויות אדם וליברליזם החלו לתפוס את קדמת הבמה בשיח הפוליטי של העידן המודרני. הרופא היהודי־איטלקי לוזיטנוס היה אולי הראשון שהתייחס לכך, כאשר ציין בשבועה שחיבר כי על רופאים להעניק טיפולים "במידה שווה לכול". נוסחים נוספים, המעלים על נס את השיוויון בהענקת טיפול רפואי, חוברו במשך השנים על ידי רופאים שונים, כולל נוסח של פרופ' היילפרין מבית החולים הדסה משנת 1952, וכן נוסח מהמאה ה־18, המכונה בטעות "תפילת הרופא של הרמב"ם" (אף שאנו יודעים כיום שאין לו שום קשר לרמב"ם), ובו מוזכרת החובה לטפל בכל אדם, "ידיד ושונא". מעניין אגב שבגרסה אולי הנפוצה ביותר כיום בעולם של הרופא האמריקני לואיס לסאניה, אשר הלך לעולמו לפני כעשרים שנה, כלל לא מוזכרת דרישה להעניק טיפול שוויוני לכל אדם.
כך או כך, גם הנוסחים המודרניים, המאמצים את עקרון השוויון, מתייחסים לטיפול באזרחים תמימים ולא במחבלים אויבים שנפצעו תוך כדי ניסיון לרצוח את אזרחי המדינה שעתה מעוניינת לטפל בהם. העמדה החדשה, המבקשת לכפות על רופאים להעניק טיפול למחבל בנימוקים אתיים שאסור לערער אחריהם, מבוססת על שימוש מרחיק לכת ורדיקלי ברעיונות של שוויון וכבוד האדם. מדובר בעמדות פרוגרסיביות שהלכו והקצינו בעשרות השנים האחרונות, ושמבקשות לשטח את כל הזהויות ולטשטש את ההבדלים התהומיים שפעם היו ברורים לנו בין רע לטוב ובין אויב לאוהב.
בפרשת השבוע אנו מצווים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". בסולם הערכים היהודי יש טוב ויש רע, יש חיים ויש מוות, ואנו מצווים להבחין ולהבדיל היטב ביניהם. מחבל הוא אויב, הוא מגלם את הרוע בעולם, והוא בן מוות. רופא שסבור כי יש חובה אתית להעניק למחבל טיפול רפואי, בדיוק כמו לכל אדם אחר, סובל למרבה הצער מבלבול מוסרי חמור ומאובדן מוחלט של שיקול דעת ערכי. מנגד, רופא שלא נכנע לאופנה המוסרית הנוכחית שחרתה על דגלה את שלילת כל הזהויות, מבין היטב שהענקת טיפול רפואי למחבל ארור היא מעשה שלא ייעשה, ויימנע מכך בכל מחיר.
לסיום נקודה למחשבה: בעת שהותו בכלא הישראלי לפני כ־15 שנה, לאחר שנגזרו עליו חמישה מאסרי עולם, אובחן גידול סרטני במוחו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר. מדינת ישראל, באמצעות רופא מסור שכפי הנראה גם כן סבר ש"כמטפל אין לו פריבילגיה לדון בשאלה האתית", הסירה את הגידול, הצילה את חייו של סינוואר, ולמעשה אפשרה לו בעקיפין להוציא לפועל את הטבח הנורא של שמחת תורה. על כך כבר כתב הרופא היהודי הגדול בהיסטוריה בספרו 'מורה נבוכים': "הרחמנות על הרשעים - אכזריות על כלל הבריות".