"הבנו שהתקומה מתבצעת דרך החינוך"

"החל ממוצאי שבת המידע התחיל לזרום", משחזר אסף בן דוד, מנהל קריית חמ"ד אמית שדרות את השעות הראשונות של היום הנורא ההוא של 7 באוקטובר. "אני תושב שדרות. אבל לא רק כתושב, אלא גם מהמידע שאתה מתחיל לקבל אתה קולט תמונה לא פשוטה. אתה רואה את מעגל השכול המתרחב, אתה מבין כמה תלמידים שלך נמצאים בתוך האירוע, כמה מורים נמצאים בתוך האירוע, וברור לך שזה משהו בסדר גודל אחר לחלוטין".

אתה יכול לתת רגע אחד קטן שבו הבנת שזה סיפור לגמרי שונה ממה שהכרת עד אז?

"קודם כול ברמה הפשוטה, כששמות של פצועים והרוגים מתחילים לזרום. שני שוטרים אבות לתלמידים שלי, עוד אחד בקבוצת ריצה. בן של מורָה שנהרג בבארי קצין בשלדג. בן נוסף של מורָה בכפר עזה עם בת זוגו נעדרים. עוד שתי תלמידות שאחותן באורים. המידע מתחיל לזרום, ואני לא מדבר כבר על הדברים שמעבר. בדרך כלל כשיש לנו אירוע אחד בבית ספר פותחים אירוע חריג, כמו חס וחלילה מוות של אחד ההורים. זה אירוע חריג שכל הצוות מתעסק איתו במשך תקופה משמעותית. ופה אתה מבין שיש לך עוד ועוד אירועים חריגים, בלי קשר למה שקורה לכלל התלמידים. שדרות נצורה, שדרות עדיין עם מחבלים שהיו פה עוד במהלך השבוע", הוא מתאר את גודל הקטסטרופה. "הצוות החינוכי, שרובו ככולו בשדרות, גם הוא בעצמו נמצא במצוקה ובטראומה. אחרי הפינוי הרשמי של התלמידים שלנו ליותר ממאה מקומות ברחבי הארץ אתה מתחיל להבין שיש פה משהו שהוא דורש התייחסות אחרת לחלוטין".

ובתוך זה אתה ומשפחתך מפונים בעצמם.

"נכון מאוד. הבניין שאני גר בו חטף פגיעה ישירה. וביום ראשון בשמונה באוקטובר התפנינו לבאר שבע. מצאנו את עצמנו בתוך מהלך כזה שמצד אחד ישנה המשפחה שלך שאתה צריך לדאוג לה, ובמקביל יש לך כמה מאות תלמידים שאתה נדרש להבין קודם כול איפה הם, מה קורה איתם, לטפל בתלמידים ממשפחות שכולות, תלמידים בחרדה, להבין איך לנהל ולתפעל את האירוע הזה והכי חשוב מבחינתי, איך מצליחים להתחיל להחזיר את האנשים לתפקוד".

גיל חדש, מנהל אגף החינוך בעיריית שדרות, מזדהה לגמרי עם הדברים: "הרגע מכמיר הלב של המלחמה מבחינתי קרה ביום רביעי של אותו שבוע. כמנהל אגף, אחד הדברים שצריך לעשות מהר זה להבין שהתפקיד שהיה לך עד שישה באוקטובר כבר לא רלוונטי החל משבעה באוקטובר. צריך לעשות שינוי. הייתי בצוות חלוקת נייר טואלט ומים לבתים שיש להם הפסקת חשמל ובצוות איתור נעדרים. זה אומר שאני מחפש תלמידים שלנו, שבגלל שהם היו באזורים בלי קליטה או באזור בלי חשמל, נגמרה להם הסוללה של הפלאפון והם מנותקי קשר. אתה לא יודע אם הם חיים או מתים ואתה חייב להגיע אליהם", הוא מתאר את המשימה.

"ביום רביעי אני יוצא לאתר כמה תלמידים. היה מאוד מפחיד להסתובב בשדרות ביום רביעי של השבוע הראשון. כל נפילה זו נפילה. סכנת חיים ברורה. ואני מגיע לאיתור של מנותקת קשר: תלמידה בעלת צרכים מיוחדים. ושם אני מגלה תמונה של אימא ובת שלא יודעות שאפשר כבר לצאת מהממ"ד. במשך חמישה ימים הם היו עם דלת ממ"ד נעולה, בלי רדיו, בלי טלפון, אזעקות צבע אדום. הן היו מתגנבות למטבח בשביל לקחת קצת מים או משהו אחר. אני מגיע לסיטואציה הזאת, ואני זוכר שאמרתי לעצמי שהמלחמה היא מקום שמפגיש אותך עם סיטואציות מאוד מאוד קשות".

בתוקף תפקידך כמנהל אגף חינוך שדרות, יש לך מבט־על בכל מה שקורה עם מוסדות החינוך בעיר. מה ראית באותם ימים?

"אני רואה עיר של גיבורים. אני לא תושב העיר, אני גר במודיעין. אבל היה תפקוד מיידי של מאה אחוז מהמנהלים, תפקוד הרואי".

היה לך בכלל עם מי לדבר?

"עשינו זום למנהלים כבר ביום הראשון למלחמה, ב־7 באוקטובר ב־7:30 בערב. וכל המנהלים מתייצבים לזום, מבינים את גודל השעה. יש לי צילום הקלטה של הזום הזה, ואפשר לראות את ההלם ואת העיניים העצובות, אבל זה לא מנע מאותם מנהלים להתייצב ולייצר מעגלי טיפול", הוא מציין בהערכה. "ביום שלישי כבר הוצאנו רכב עם כסף לקנות מה שצריך למשפחות השכולות שהתפזרו בכל הארץ. כלומר יחד עם רשת אמית, היה תפקוד מאוד משמעותי".

מתקשרים לתלמידים מתוך הממ"ד

שרה לבנון, מנהלת אולפנת אמית בארי שדרות, חוותה גם היא את אתגרי שבעה באוקטובר עם תלמידותיה. "בשמחת תורה בעלי גויס מיד בבוקר וקיבלתי הודעה מראש העיר, אלון דוידי, על המצב. ניסיתי לאתר את הצוות שלי ללא הצלחה. התושבים הדתיים בשדרות עדיין התלבטו אם זה בסדר לענות. הייתה אי בהירות. חלקם עוד לא הבינו את גודל הסיפור. במוצאי שבת התחלנו להיות בקשר עם כל הצוות. ההרואיות של המחנכות, שהיו בתוך הממ"ד, עם הפסקות חשמל ובלי קליטה, לנסות לאתר תלמידה תלמידה, לבדוק מה שלומה ומה איתה. ממש באחוזים האחרונים של הסוללה, הן יזמו את שיחות הטלפון וההודעות, לחפש את הבנות ולראות שכולן בסדר", היא מספרת.

"רגע משמעותי נוסף שזכור לי היה דווקא כמה חודשים אחר כך. בערב חנוכה פתחנו את האולפנה בירושלים, ועשינו פאנל גבורה. שמנו בפאנל את אחת התלמידות שנפל לה טיל בפגיעה ישירה בבית, ושתי תלמידות שהאבות שלהן נפצעו קשה. והן ישבו ודיברו. ואחרי שהן סיימו לשתף, אמרתי: אם יש עוד בנות שרוצות לבוא ולספר - אז עכשיו זה הזמן. ובמשך שלוש שעות לא יכולנו לקום מהכיסא. בת אחרי בת הן נעמדו ושיתפו מהחוויות שלהן. סיפורי גבורה. גם של מה שחוו בשבת ההיא וגם של היציאה מהעיר, שהייתה לא פחות טראומטית. ישבנו שם ולא האמנו למשמע אוזנינו. באמת לקח לנו זמן להבין עם מה הבנות שלנו מתמודדות, כי בשלב הראשון טיפלנו במקרים היותר מורכבים ודחופים".

בשלב ראשון, מה עושים כדי לאזן את הספינה המיטלטלת? איך מחזירים לתלמידים את תחושת הביטחון?

"אני חושב שהדבר הראשון היה מבחינתי לזהות מי האנשים שכרגע יש להם כוחות להיכנס לתוך המערכה", מסביר אסף בן דוד את עיקרי הדברים. "כי כמו שאמרתי, גם בתוך ההנהלה, וודאי בצוות המורים, היו כאלה שהיו עדיין בתוך הטראומה, נצורים בבתים ומתמודדים. אני זוכר את אחד מחברי ההנהלה שלי שולח לי הקלטות של ירי מתחת לבית שלו, עדיין במהלך השבוע. אז נדרשנו לאתר את היועצת שלא גרה בעיר, או את המחנך שכרגע התגבר על הסיטואציה ופנוי להוביל ולתת יד. אחד מהאנשים הבכירים בהנהלה שלי, רם בבאי, הצליח קודם כול לתת מענה ראשוני לדברים הדחופים ביותר, כמו משפחות שכולות ומיפוי מסודר של מיקום התלמידים. גיל סיפר לנו על כמה מנותקי קשר, והוא שלח לשם צוות שמצא ביום שני בערב משפחה שלמה מכונסת בתוך הממ"ד, שלא ידעו שאפשר כבר לצאת".

באותו שבוע נערך פינוי של התושבים. איך עבד הפיזור של התלמידים והתלמידות? האם הם פוזרו לבתי מלון ספציפיים או לכל הארץ?

"לכל עבר. בשבוע הראשון, כשזה עוד לא היה פינוי רשמי, אנשים התפנו כל אחד לאן שהיה יכול, אם זה דרך תרומות, אם זה דרך כל מיני אנשים טובים, ויש כאלה שעדיין נשארו בשדרות. רק ביום ראשון שבוע אחר כך יצאה הוראת הפינוי הרשמית. זה היה מבצע לוגיסטי מטורף, שעיריית שדרות ניצחה עליו. כמובן היו אלה שהעדיפו להיות יותר בכיוון ירושלים, אילת, ים המלח, תל אביב ועוד".

אם כך הפיזור נערך לאו דווקא לפי חלוקה לבתי ספר.

"ממש לא לפי בתי ספר. במיפוי הראשוני שעשינו היו 550 תלמידים ב־180 מקומות ברחבי הארץ".

אז איך עושים את זה?

"יש כל מיני סוגים של טיפולים במצבי קושי", משיב גיל חדש. "יש טיפול אחד מאוד חשוב במלחמה, והוא טיפול באמצעות חשבון ותנ"ך. זה אומר כמה חשוב להקים מערכת חינוך, וכמה שיותר מהר. שדרות הייתה הראשונה שיצאה להקים מערכת חינוך כבר ביום הראשון של השבוע השני. בעצם הקמנו בתוך שבוע מערכת חינוך בשישה מרחבים, כולל בתי ספר, גנים, חינוך מיוחד", הוא מציין. "היה גם רצון מאוד גדול שבית הספר לא ייראה כמו בית ספר של מלחמה, כי מאוד קל לעשות בית ספר של מלחמה. שמים קצת שטיחים, כמה צעצועים, וזה נראה כמו בית ספר של מלחמה. ואז אתה נמצא באירוע וכשאתה מגיע לבית ספר, זה נראה לך כאילו אתה באמת פליט. אז איך אתה יוצר בית ספר שלא נראה כמו מלחמה אלא נראה כמו בית ספר רציני, עם לוח שעות מסודר? הדבר המדהים היה ההתגייסות של המנהלים ושל הצוותים. מאה אחוז מהמנהלים ותשעים אחוז מאנשי הצוות התגייסו למשימה".

יש תלמיד שנמצא בירושלים, האחר בתל אביב והשלישי בים המלח. טכנית, איך עושים את זה?

"זה הרבה מאוד יכולת אלתור. אתה מגיע למשל לים המלח. בים המלח בשגרה, מגיל לידה עד גיל 18 יש פחות מ־500 ילדים, ורק שדרות הביאו יותר מאלף תלמידים. זה אומר שעכשיו מערכת צריכה לקלוט כמות עצומה של תלמידים". בשל כמות התלמידים, מסביר גיל, לא ניתן היה לשלבם במוסד הקיים בים המלח והיה צריך למצוא פתרון חלופי להקמת מוסד חינוכי. "אתה צריך לאלתר. אתה הולך לכל מיני מקומות ומבנים ובודק אופציות. יש כל מיני סיפורים מאוד משעשעים, שאתה מגיע למקום שנראה באמת נורא ואיום ואתה אומר: פה יקום בית ספר. אומרים לך שאין סיכוי בעולם, ושלושה ימים אחר כך קם בית ספר. ואז מתגייסים אנשים מהחברה הישראלית, מהחברה האזרחית, אנשים מהרשת, אנשים ממשרד החינוך ואנשים טובים מעם ישראל ואומרים: הבלתי אפשרי הוא אפשרי במלחמה. ואתה רואה פתאום את הרוח הישראלית במיטבה", הוא אומר בהתלהבות. "יש תמונה שנחקקה לי: צבע אדום בשבוע הראשון בשדרות ואני אומר לאנשים: בואו נעשה סלפי. עכשיו, אני לא טיפוס של סלפי, יעיד מי שמכיר אותי, אבל הסלפי הזה קרה עם ראש העיר שדרות, ובתוך החדר הזה היו גם בן גביר וגם אחים לנשק, וגם ימין וגם שמאל וגם חרדים, וזה עבד יפה. וכמה קשה לי, כאדם שאוהב את העם הזה, לראות שהתמונה הזאת היום כבר קצת מתפרקת", הוא נאנח. "כי מה שהציל אותנו בחודשים הראשונים היה ההבנה שכולם מגויסים למען מטרה משותפת, שמים שנייה את הציניות בצד ומבינים שהתקומה מתבצעת דרך החינוך", הוא מסכם את התורה כולה.

"בשגרה בשדרות יש מאה מסגרות חינוך, והקמנו מחד נס ברמת הגולן ועד אילת יותר ממאתיים מסגרות, בתוך פרק זמן של שבועיים-שלושה. היינו הראשונים לעשות את זה וגם הראשונים לסגור את כל המסגרות ולחזור לשגרה, כי לחזור למה שקורה פה היום, ואמרה זאת אחת הדוברות - מדובר בנס. יש פה שיבת ציון. תסתובבו בשדרות, תראו ילדים, תראו עיר חיה ותוססת", הוא אומר בהתפעלות. "יש פה 105 אחוז נוכחות של תלמידים. יש יותר תלמידים עכשיו מאשר בשישה באוקטובר. זה קורה בזכות ההחלטה לחזור, לפתוח פה את המערכת, ולא להשאיר כל מיני זנבות בכל המקומות. ושוב, הגבורה היא של הצוותים, של הגננות, של הסייעות, של המורים ושל המנהלים. חשוב להגיד את זה: מנהלי מוסדות החינוך הם גיבורים. הם אלה שהובילו את המהפכה הזאת".

מנהלת אולפנת אמית בארי שדרות שרה לבנון מתארת גם היא את המאמצים הכבירים להעניק לתלמידותיה שהיו מרוחקות אלו מאלו מענה לכל צורכיהן. "אחרי שעשינו מיפוי ראשוני לגלות איפה כל הבנות פוזרו, ובאמת הן היו פזורות מהגולן ועד אילת, החלטנו בשבוע השני שהכי נכון להן להיפגש ולהיות יחד זו עם זו. זה הריפוי הכי טוב שאנחנו יכולות לתת להן", היא מציינת. "הבעיה הייתה שהן פזורות בכל הארץ, הארץ במלחמה, לא כל מוסדות החינוך בכל הארץ פתוחים, ואנחנו רוצות להיפגש. החלטנו אחרי מאמצים ללכת על הדבר הזה. מצאנו מקום בירושלים שאנחנו יכולות להיות בו. מבחינה לוגיסטית זה היה מטורף. פתאום קלטנו שאין להן מצעים, הן לא באות מהבית. השגנו מהר תרומה למצעים. ביקשנו נעליים סגורות למשחק מים והן ענו: אין לנו כלום, ברחנו מהבית, אין לנו שום דבר. באמת, ברישום נרשמו בהתחלה עשרים בנות, ואמרתי: בסדר, הגיוני, מלחמה. ובתוך יומיים יותר ממאה בנות רצו להגיע, ובאמת נפגשנו. הצוות, מי שהייתה מסוגלת, הגיעה. אנחנו הגענו עם הילדים, כי הבעלים שלנו גויסו, ואלו היו שלושה ימים מעוררי השראה. אלו היו הימים הראשונים של הביחד, שהבנו שזה הכי טוב לנו, ובאמת משם המשכנו את הביחד הזה גם להקמת מסגרת".

גיל חדש מבקש לציין כי "כולם מבינים שמדובר בהקמת פנימייה בשבוע השלישי של המלחמה. כדי להקים פנימייה צריך הרבה מאוד אומץ, כי שום דבר לא תומך בזה מבחינת משרד החינוך, חדר מצב וכדומה. צריך אומץ, צריך הרבה מאוד מנהיגות. והפנימייה הראשונה נפתחת תוך כדי מלחמה, לילדי מפונים בירושלים. זה נס חינוכי".

מצוינות גם בזמן מלחמה

באיזשהו שלב התלמידים חזרו לשדרות ופתחתם מחדש בשגרה מבורכת בעיר. ובכל זאת, מה עושים עם תלמיד שהראש שלו טרוד במצב וממש לא עסוק בלימודים? יותר מזה, השם של המושב הזה הוא 'חינוך, חדשנות ומצוינות בעת מלחמה'. מצוינות ומלחמה, איך לומר, נשמע דבר והיפוכו, לא?

יותם רוף, מוביל שותפות אמית שדרות, זינק בשבעה באוקטובר היישר לשירות מילואים. "אני גויסתי למילואים באותו יום, אחרי שיצאנו מהממ"ד בקיבוץ ארז. בחודש מרץ סיימתי מילואים ונרתמנו לעשייה. ולשאלתך, בנוגע למצוינות ומלחמה, העיקר הוא עשיית טוב. זאת אומרת, דרך עשיית טוב ועיסוק בחינוך והגדלת מה שהחינוך יודע לתת לתלמיד - אפשר לדבר גם על מצוינות תוך כדי מלחמה. ומיד מוקמת מנהלת חינוך, שמטרתה לייצר חלומות ולהגשים אותם בעולם החינוך בעיר".

מה זה אומר בתכל'ס?

"אנחנו מביאים את האנשים הכי טובים שאנחנו יכולים לשולחן פה בשדרות, לחזק את כל הגורמים ברשות. שמים מוביל, שהוא אינטגרטור להרבה מאוד תוכן בלתי פורמלי שקיים בעיר, ומייצרים חדרי כושר לתלמידים דרך הבלתי פורמלי. המשמעות היא להוציא את כולם מאזור הנוחות, לגרום להם להתעסק בבלתי פורמלי, במחנות קיץ, הרבה עיסוק מעבר", הוא מתאר את הדרך. "התחום השני הוא התחום הרגשי־טיפולי, אנחנו מקימים ממש בימים אלו מערך טיפולי שלם לכל צוותי החינוך בעיר, מהגיל הרך ומעלה - כולל צוותי החינוך, כולל תלמידים בבתי הספר, וכולל גם עיסוק בלמידה רגשית־חברתית, דרך קורס מסילות, קורס של מנהיגות חינוכית בעיר ועוד. והדבר הנוסף הוא תחום המצוינות, שגם קם בימים אלו. הרעיון הוא להתעסק בעולם הזה, גם לייצר מודלים חדשים לתלמידים בעיר. דרך עיסוק במצוינות להפוך אותם להכי טובים שאפשר, להביא אותם לאולימפיאדות ולתחרויות בארץ ובכלל, וגם ליצור אקלים של מצוינות בכל בתי הספר בעיר. כל מה שתיארתי קורה בשותפות עם רשת אמית ועם עיריית שדרות, כדי לחזק את כל מערכת החינוך. זו המשימה שאנחנו עסוקים בה ממש בימים אלו".

אנחנו נוטים לומר על הצעירים שהם דור המסכים ודור הטיקטוק. מה גיליתם על הדור הצעיר בשנה האחרונה?

"הדור הצעיר באמת מלא חוסן", שרה משיבה. "המלחמה הזאת, אני חושבת, גידלה, חיזקה ואתגרה. זה לא פשוט. אבל בסופו של דבר, בשיחות עם התלמידות שלי, עכשיו בפרספקטיבה לאחור, אני נדהמת לראות כמה הן צמחו מהדבר הזה והן יודעות שהן יכולות לכול. איך אמרה לי תלמידה? אנחנו צריכות לעבור עכשיו בכל הארץ, לאור המצב, ולהגיד לבני נוער שהם יכולים ושהם מסוגלים. ואגב אנחנו עושים את זה, ב־7 באוקטובר השנה אנחנו יוצאים עם בני נוער לספר במקומות אחרים על ההתמודדות, כי זה באמת דבר ראוי להערצה, היכולת שלהם להתמודד ולצמוח מזה".

אסף בן דוד מוסיף: "יש דימוי שאני אוהב להשתמש בו בתקופה האחרונה, שאם יש לך כלי של ליטר, גם אם תשים בתוכו ליטר מים או מאה ליטר, זה יישאר ליטר. אני רואה את המשימה שלנו בתקופה הזאת בהרחבת הכלים אצל התלמידים, ביכולות שלהם ובמיומנויות שלהם. במיוחד אני רואה את הסיפור של ההתנדבות והחסד", הוא מצביע על ליבת הדברים. "הם קיבלו בכל התקופה של הפינוי מהצוות החינוכי, מעם ישראל ומכל הסובבים אותם. ומה שבונה חוסן הוא התנדבות, נתינה ומעורבות חברתית. אנחנו מאוד משקיעים בסיפור הזה, כמובן גם בסיוע העירייה והרשת. תקומה זה דבר אחד, אבל השלב השני הוא צמיחה. זה לשאוף להיות הרבה יותר טובים ממה שהיינו. יש הרבה הזדמנויות לתת ולהתנדב. התלמידים, עם כל האתגרים ועם כל הקושי, מבינים את זה, ובעזרת כל המעטפת הגדולה אני חושב שאפשר להביא כאן בשורה מאוד גדולה".

דברים מתוך מושב "חינוך, חדשנות ומצוינות בעת מלחמה", בהנחיית עיתונאית 'בשבע' רבקי גולדפינגר השבוע בכנס ירושלים-שדרות