במסגרת כנס ירושלים בשדרות, העיתונאית והסופרת עפרה לקס, אימו של סגן נוה הי"ד, לוחם סיירת מטכ"ל בן 21 שנפל בקרב גבורה בהגנה על קיבוץ בארי בשמחת תורה, ערכה שיחה עם יעקב ניצן, אביו של גלעד נחמיה הי"ד, לוחם בסיירת גבעתי שנהרג בקרב גבורה בצפון רצועת עזה. בן 21 בנופלו.
יעקב ניצן הוא מייסד וחבר בפורום הגבורה, שמאגד משפחות של נופלים מהמלחמה בקריאה - עד הניצחון. גלעד נחמיה הי"ד היה בנם הרביעי מתוך שבעה של יעקב ויהודית לבית מרצבך, תושבי היישוב שילה בבנימין.
נהיינו הורים שכולים וקצת מכירים אותנו עכשיו בכובע החדש, אבל יש לנו גם כובעים קודמים. ספר לנו קצת, תכיר לנו אותך.
"אנחנו תושבי שילה בבנימין, אני אב לשבעה וסב לשמונה ברוך השם, זוכה לגדל שטחים חקלאיים בשילה. בין השאר יש לי חברה למימון פרויקטים בנדל"ן בהיקפי פעילות גדולים מאוד של אלפי יחידות דיור. גם פה בשדרות אנחנו זוכים ללוות פרויקטים לבנייה, שזה חלק מכוח החיות של העם שלנו. אבל ב־11 החודשים האחרונים אני הרבה מאוד אבא של גלעד".
אתה ממייסדי פורום הגבורה. אנחנו רואים בצמתים תמונות של הבנים שנפלו והלוגו 'עד הניצחון'. מה מביא אותך לייסד את הפורום הזה?
"בדרך לכאן עברתי דרך צומת מבקיעים, יש שם תחנת דלק ושם נפגשנו בפעם האחרונה עם גלעד. גלעד הוקפץ בשבעה באוקטובר, הוא היה לוחם בסיירת גבעתי וישר ירד דרומה. שני בנים ושני חתנים שלנו בעצם הוקפצו, ואת כולם הצלחנו לפגוש, חוץ ממנו. הוא לחם בנחל עוז בהתחלה, ובאמת שמענו פה את הסיפורים, סיפורי מופת של גבורה ישראלית, גבורה יהודית. אותו הצלחנו לפגוש ממש לשעה קצרה. תחת הדי הפיצוצים האין־סופיים זה היה מאוד מאוד קשה, אבל כשפגשנו אותו מה שכולנו לקחנו זה את הבהירות, הנחישות, הוודאות שהייתה לו, שזה משהו שקשה לתאר.
"כמה ימים לפני כן הוא שבר את האצבע, ואשתי אמרה לו 'אוקיי, אז צא, בוא הביתה'. והוא אמר לה 'אמא, זה ביד שמאל. יד ימין עובדת מצוין. אני את המלחמה הזאת חייב לנצח'. והפשטות והבהירות האלה ליוו אותנו.
"כשגלעד נהרג, כמו שכולנו זוכרים, בתחילת הלחימה גם ראשי הממשלה וכל צמרת הביטחון היו מאוד ברורים בשיח של ללכת להינקם מאויבינו, להחזיר את החטופים ולעשות את כל מה שצריך לעשות. שבועיים-שלושה אחר כך התחיל גמגום נוראי, ומתוך הדבר הזה אמרנו: רגע, מה קורה? הילדים שלנו הלכו להילחם. להם היה ברור מה צריך לעשות. איפה פספסנו את הדרך? בשיחה עם חבר בשם יהושע שני, שבנו סרן אורי שני הי"ד מגולני נהרג בשבעה באוקטובר, החלטנו להקים את פורום הגבורה. היינו סך הכול שני אנשים, והצטרפו להצלחה עוד ועוד. היום הפורום מונה יותר מ־300 משפחות שכולות, כולן מהמלחמה הנוכחית, כשבעצם השיח מאוד ברור - אנחנו באים להזכיר שיש מטרה, יש דרך, ויש עוד תשעה מיליון אזרחים במדינה שחייבים להגן עליהם. אנחנו מנסים להסיר את כל הספקות, את כל חוסר הבהירות, ולתת לעם ישראל ולמובילים של עם ישראל להמשיך בכוח את המלחמה עד הניצחון".
אתה מרגיש שיש לפורום השפעה על השיח ועל המנהיגים?
"אני חושב שכן. אני חושב שההשפעה ניכרת בזה שקיים ערוץ בטוח מאוד עם כל מקבלי ההחלטות הרלוונטיים במדינה. הפורום נותן כוח ותקווה לאנשים וגם למשפחות עצמן. במאהל הגבורה עברו יותר מ־800 אלף איש מאז שהוקם ועד היום. הוא נותן במה ואווירה לשיח מאוד נקי שאנחנו מנסים להעביר, ואנחנו חד משמעית רואים את זה. בנסיעה של נתניהו לארצות הברית כמה מחברי הפורום נסעו איתו. כמעט בכל שיח פוליטי כזה או אחר ולפני פגישות אסטרטגיות או לפני כניסה לרפיח אנחנו נמצאים שם, מנסים להשפיע, ואנחנו מרגישים שבמקום הזה באמת הרגשות תוססים. ויש כאב, שמענו פה קודם אנשים שילדיהם עוד חטופים. יש לנו שכנה ביישוב - דיצה אור, שגם הבן שלה עדיין חטוף. מול הכאב הגדול הזה אתה חייב כל הזמן לדחוף מהמקום של השכול והכאב את הרציונל קדימה, ולעשות את מה שצריך לעשות".
יש לי תחושה שבמלחמה הזאת עם ישראל מגיע אל ההורים השכולים, ולפעמים אל הפצועים, ומבקש מהם כוח. אומר 'תחזקו אותנו'. בעיניי זה פלא, אני לא בטוחה שזה היה במלחמות הקודמות.
"זו באמת שאלה מעניינת שאנחנו הרבה פעמים שואלים את עצמנו. אני חושב שהרבה דברים השתנו. שוחחתי עם משפחות שכולות מיום כיפור, אני חושב שאף פעם לא הייתה בהירות כל כך גדולה לגבי מה שצריך לעשות, כשזה קשור לרציונל, לשכל הפשוט והנקי. במקום שבו הכאב כל כך גדול, במקום שהעצב כל כך חשוף, כשהשיח על החטופים עומד בראש מעיינינו, הרבה פעמים אתה שוכח בעצם את הבהירות, מה המטרה או איך לעשות. ובאיזשהו מקום אני חושב שהשכול עדיין נשאר 'פרה קדושה' שעוד לא נשחטה, והוא בא ליצור איזשהו שיח נכון ומדויק יותר, ואנשים מחפשים את הקול הזה, את השפיות הזאת. מחפשים את הרציונל ומתוך מקום של כאב באים לדבר איתנו, המשפחות השכולות. אני מרגיש את זה בשיחות שאני עושה עם מכינות, אולפנות, ישיבות או סתם מול קהלי צבא. כולם מחפשים את אותו דבר, מחפשים את הדיוק.
"אני אספר ברשותך משהו אחד קצר. בערך ארבעה חודשים אחרי שגלעד נהרג היה כנס של חטיבת גבעתי, וביקשו ממני לבוא לדבר בשם המשפחות השכולות. שאלתי מה הולך להיות בכנס, ואמרו לי: אתה תדבר ואנשים יבכו, ואז יעלה האוגדונר שנותן רוח גבית ואז מגיע קובי אפללו. שאלתי: לאן החיילים האלה הולכים? אמרו לי שהם נכנסים לרפיח. אמרתי להם: אז זה מה שאתם מצפים ממני, לגרום להם לבכות? עליתי לבמה ושיניתי את כל הנאום שלי. אמרתי: אני מבקש מכל החיילים לעמוד בבקשה. היו שם אלפי אנשים וכולם נעמדו. אמרתי: אני מבקש מכולנו למחוא להם כפיים, לגיבורים האלה. אתם אריות! אתם מובילים! אתם חייבים לנצח את המלחמה הזאת, אל תסתכלו אחורה, רק קדימה, אנחנו מאמינים בכם! וירדתי מהבמה. ניגש אליי האלוף יום טוב סמיה ואמר לי: פעם ראשונה שהשכול נותן יותר כוח מאשר האוגדונר".
מה לדעתך יישאר מכל זה אחרי המלחמה?
"אני אופטימי. תישאר אחדות, תישאר אהבה, יישארו קשרים מדהימים בעם הזה, וכמה שלפעמים קשה לראות את זה - מאחורי האינטרנט, מאחורי הרבה דברים, יש עם מדהים עם חיבורים מדהימים".
הביאה לדפוס: תחיה בן דוד