"הורי נולדו בפרו, וזמן מסוים לאחר חתונתם היגרו לארגנטינה, בה אני נולדתי", מספר פאבריסיו יאמאנו, 30, על תחילת הדרך שבמהלכה בחר באומץ רב להצטרף לעם ישראל.
"המצב הכלכלי בארגנטינה לא היה פשוט, וכשהייתי בן שלוש עברנו ליפן. יש לאבא שלי משפחה ביפן וזה עזר לנו בהתאקלמות, והיו לנו שם חיים טובים בסך הכל. ההורים שלי לא משתייכים לאף דת, וגם לא היה אצלנו בבית שיח רוחני באופן מיוחד, כך שהנושא הדתי לא כל כך היה נוכח בחיי.
"גרנו בטוקיו ובה למדתי, מהגן עד האוניברסיטה. נרשמתי ללימודי תואר ראשון ביחסים בין-לאומיים באוניברסיטת טוקיו, ומהר מאוד הכרתי את ניידין כץ, מרצה בקורס שלקחתי באנגלית. ניידין סיפרה שהיא יהודייה, וזה מאוד סיקרן אותי. הדבר היחיד שידעתי על יהודים הוא שהם עברו את השואה, למדנו את זה בשיעורי היסטוריה בבית הספר, ידעתי שהיהודים מפוזרים ברחבי העולם ושהם עשירים, אבל מעבר לזה ממש כלום. למשל לא ידעתי שמדינת ישראל קיימת, שיש אנשים שמדברים עברית, שיש תורה ומצוות, ממש כלום".
אתה יודע לומר מה עניין אותך דווקא בעם ישראל?
"ברובד הנסתר אני מאמין שזה קשור לנשמה, משהו נשמתי שקשה להבין. ברובד הגלוי עם ישראל הוא עם שיש לו היסטוריה ארוכה ויש סביבו הילה ומסתורין, ואני מאמין שזה מה שמשך אותי. לניידין ולי היה חיבור טוב מהשיחה הראשונה בינינו, קיבלתי ממנה אנרגיה טובה, ובהמשך גם למדתי אצלה קורסים שלא הייתי חייב ללמוד. שאלתי אותה הרבה על עם ישראל, על התורה, על מדינת ישראל, ולאט לאט התחלתי להכיר יותר. קשה להסביר את זה, מדובר ברצונות של הנשמה, אבל פתאום בלב טוקיו הרגשתי חיבור אדיר וממגנט לעם ישראל".
מה שסושי יכול לעשות
השיחות עם ניידין המשיכו להעסיק את פאבריסיו, ותוך זמן קצר מצא הוא את עצמו גומע ספרים שקשורים לישראל בספריית האוניברסיטה. "קראתי כל מה שיכולתי, וזה היה יחסית מעט מאוד, אז המשכתי לדלות עוד ועוד פרטים מניידין, שהייתה המקור היחיד שלי להיכרות עם היהדות.
"אחרי סיום התואר מצאתי עבודה בתחום המכירות ועבדתי בה כשנה וחצי, ותוך כדי זה הרגשתי שאני ממש רוצה ללמוד עברית. ידעתי שזה יפתח לי פתח להיכרות קרובה הרבה יותר עם ישראלים. בתקופה ההיא פגשתי ישראלים שטיילו ביפן אז דיברתי איתם הרבה, ובמקביל התחלתי ללמוד תכנות מחשבים לבד, בעזרת חומר שמצאתי ברשת. דרך הלימודים האלה הכרתי חבר'ה ישראלים שגם למדו תכנות ברשת, ומתוך כך נוצרה קבוצה של ישראלים שרוצים ללמוד יפנית ויפנים שרוצים ללמוד עברית. חלק מהחבר'ה היו שם כי הם רצו ללמוד איך להכין סושי".
ההיכרות הקרובה יותר עם ישראלים לא עוררה בך רצון לבקר בארץ?
"בוודאי שכן, ואכן הגעתי לחופשה של שלושה שבועות בישראל. זה היה קצת אחרי שהטיסות חזרו, בעקבות השבתת שדות התעופה בקורונה. הגעתי בסוף אלול ותחילת תשרי, וחוויתי חוויות מאוד חזקות בישראל. כל פעם כשהייתי מדבר עם ישראלים או יהודים הייתי מרגיש השראה מיוחדת, הייתי מרגיש מהם אנרגיות חיוביות, וזה פשוט עשה לי רצון להיות אדם טוב יותר. וגם, במובן מסוים, כיפני ביפן לא הייתה לי תקווה לחיים מלאי משמעות. לא הרגשתי שאני חי, במובן העמוק של המילה. כשפגשתי יהודים בפעם הראשונה, פתאום התחלתי לחיות. רציתי להבין מה מקור האור הזה, מנין מגיע הדבר הזה שאני מרגיש.
"רציתי ללמוד עוד ועוד אבל רוב מי שדיברתי איתם היו די רחוקים מהיהדות, אז התחלתי ללכת ל JCC, המרכז הקהילתי היהודי בטוקיו. הגעתי לשם לא מעט פעמים במשך כשנה שלימה, העמקתי את ההיכרות שלי עם היהדות, אבל זה עדיין לא היה מספיק בשבילי. מישהו המליץ לי לנסוע לבית חב"ד בטוקיו, וזה כבר באמת היה סיפור אחר. הרגשתי שזה הרבה יותר רציני. בבית חב"ד נחשפתי לרבדים עמוקים יותר של התורה, והצימאון שלי הלך וגבר. אחרי תקופה מסוימת הבנתי שיש דבר כזה שנקרא להתגייר, והרגשתי שאני כבר מאוד רוצה להיות חלק מעם ישראל, להפסיק להתבונן מהצד, וללכת על הדבר האמיתי. הרגשתי וידעתי בכל ליבי שאני רוצה לעשות זאת".
לבכות מרבי עקיבא
"אומרים שמקשים על גרים שרוצים להתגייר, ולפחות במקרה שלי זה היה נכון. כשהתחלתי את התהליך נתקלתי בהמון קשיים, וזו הייתה התקופה הקשה בחיי. רציתי מאוד להתקרב ליהדות, אבל הרגשתי שדוחים אותי. במקום מסוים ביפן אפילו לא הסכימו למכור לי סידור, למרות שמאוד רציתי להכיר את התפילה ולהתחיל להתפלל. בשלב מסוים הבנתי שמי שרוצה להתגייר ביפן צריך לטוס לאוסטרליה, וזה לא היה נראה לי מתאים. הרגיש לי הרבה יותר נכון לעשות את זה בארץ.
"בתקופה ההיא למדתי קורס גיור מקוון אצל הרב יוסי דינקוביץ', והוא המליץ לי לעלות לארץ וללמוד במכון מאיר. הגעתי למכון קצת אחרי פסח האחרון, ואני לא יכול לתאר במילים את מה שאני חווה כאן. חוויתי כל כך הרבה צער סביב הגיור, אבל במכון מאירים לך פנים, וזה שונה מכל מה שהכרתי בעבר. זה לא אומר שמחפפים כאן, ממש לא, הלימוד כאן מאוד רציני, אבל לא פחות רציני מהלימוד הוא היחס הטוב שמעניקים לך".
בעקבות התהליך שאתה עושה, איך היו התגובות מצד משפחתך?
"להורים שלי קשה עם זה, במובן מסוים יש בינינו ניתוק בגלל התהליך שהחלטתי לעשות, אבל הם אמרו לי שאם אני מאושר בעקבות ההחלטה שלי אז הם מאושרים יחד איתי ובשבילי. ויחד עם זאת, ברור שיש גם הרבה קשיים. למשל אמא שלי התקשרה אלי כמה פעמים באחת השבתות הראשונות ששמרתי, ולא עניתי לה. במוצאי שבת דיברנו והסברתי לה מה זה שבת, ושאני לא יכול לדבר בטלפון בשבת. היא לא הבינה, ואמרה 'אני אמא שלך, למה אתה לא יכול לדבר איתי?' אבל ברוך ה' עם הזמן היא מבינה יותר ויותר. בנוסף לכך גם מפחיד אותה שאני חי בישראל, במיוחד עכשיו כשיש מלחמה בארץ.
"יחד עם זאת, ועם כל הקשיים הלא פשוטים, אני מרגיש טוב מאוד במכון ובתהליך שאני עובר. האנשים שאני מכיר מדהימים, והתורה שאני לומד מרגשת ומשמחת אותי. למשל, כשלמדתי את הסיפור על רבי עקיבא, התרנגולת החמור והנר, ממש בכיתי מכל הלב. הרגשתי בכל מאודי שאני רוצה לחיות ככה, כמו רבי עקיבא, שמאמין ורואה שהכל לטובה. שתמיד מגיע אור גדול אחרי החושך. לא מזמן סיימתי את המבחן הראשון בבית הדין לגיור, ואני עכשיו מחכה לתשובה מבית הדין לגבי הגעה למבחן השני. אני מאוד משקיע בתהליך הגיור, ובעיקר מאוד מאוד מחכה להיות חלק רשמי ואמיתי מעם ישראל. אני מרגיש שלשם כך נבראתי, שלשם כך באתי לעולם".
הכתבה פורסמה באדיבות עלון 'באהבה ובאמונה' מבית מכון מאיר