ניצחון בלבנון משמעותו אחת - כינון משטר ידידותי או לכל הפחות כזה שאינו עוין לישראל.
לא משטר שנתון לשליטה ניאו-נאצית של חיזבאללה ואיראן ולא ואקום אליו בהכרח יימשכו כמו מגנט גורמים עוינים, אלא משטר ידידותי המבוסס בעיקרו על הקהילות הנוצריות והדרוזיות במדינה.
המטרות הנשמעות ע"י ראשי מערכת הביטחון כמו: הרחקת חיזבאללה מהגדר, הסכמות ברוח 1701 או הצעות שונות של עמוס הוכשטיין השושבין מהסכם הגז ההוא עם חיזבאללה, הן בלוף שנוסה בעבר והן ישרתו רק את המשך ההיערכות של חיזבאללה ל- 7.10 שלו.
היעד שהממשלה היתה צריכה להחליט עליו בשבוע שעבר הוא לא החזרת התושבים אלא: השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חיזבאללה וחתירה לכינון משטר אחר המבוסס על גרומים מתונים וידידותיים, שסובלים בעצמם מההשתלטות של איראן על מדינתם.
אז איך עושים את זה?
ניצחון מתחיל מהכרעה ומקבע אותה לדורות. אמת, הכרעת חיזבאללה וסילוקו מאדמת לבנון מחייבת מערכה מקיפה, תכנית מלחמה בקונספציה שונה מזו שקורית בעזה והיא דורשת היערכות מדינית, צבאית וכלכלית.
לכן בזמן הביניים צריכים להיות יעדים קצרי טווח כפי שקורה עכשיו, כמו סיכול הבכירים ופגיעה בסוללות הטילים, אבל הסכם שיכלול את סיום המערכה והחזרת התושבים בלי מימוש היעד המרכזי של שינוי המשטר בלבנון – לא יוכל להיחשב ניצחון.
להיפך, הוא גוזר על תושבי הצפון ועלינו שנים ארוכות של חיים בצל פשיטות רדואן ליישובים והפצצות טילים וכתבמים.
הערך של ניתוק חיזבאללה מחמאס בעזה במערכה הזו מובן לגמרי, אבל סיום רשמי של המערכה בלבנון עלול להביא למיסמוסה של המשימה הלאומית שלנו בחזית הצפון ולנזק אסטרטגי לדורות.
בכוחנו לנצח! יש לישראל את הרוח והיכולת להביא לשינוי קבוע בלבנון. אנחנו נדרשים לאורך רוח, לבניין הכח הצבאי המתאים, וגם לתנאים מדיניים עדיפים, אבל אסור לנו ולמקבלי ההחלטות בשום אופן לוותר על יעד הניצחון.