ח"כ אורית סטרוק
ח"כ אורית סטרוקצילום: ערוץ 7

רב ראשי ציוני־דתי. כזה שמתבונן במבט אמוני על מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, שמודה בכל ישותו על נס קיבוץ הגלויות ותקומת ישראל בארצו, שעושה ככל יכולתו לפעול עם א־ל בשוב ה' שבות עמו.

כזה שרואה בשירות בצבא מצווה מן המובחר, בחיילינו הקדושים דמויות שראוי לחנך לאורן, ובעצמו לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים.

כזה שארץ ישראל, קדושתה, חיבתה, זכותנו עליה ומחויבותנו לה מפעמת בו, ששמח ומשמח בבניינה, שכואב כל פגיעה בה, שמשבח אותה ומשתבח בה.

כזה שעם ישראל על כל גווניו, על יופיו וסגולתו הפנימית, וגם על כל מומיו, יקר לו ואהוב עליו, שגורלו מדיר שינה מעיניו, שגבורתו ויופיו מפעימים אותו, שכאביו מכאיבים לו, שמחפש וגם יודע למצוא נתיבים ללבבו.

כזה שמאוהב בתורה ומאהיב אותה, שרואה בה תורת חיים רלוונטית לחיי המדינה, שיאיר באורה.

לבחירתו של רב ראשי ציוני־דתי כזה, שיכהן עשר שנים וישפיע את כל הטוב הזה על עמנו ועל מדינתנו – אנו מחויבים, כחלק בלתי נפרד משליחותנו הציבורית.

לא לנו לקבוע מי בדיוק יהיה הרב הראשי הזה, מבין רבני הציונות הדתית על בתי המדרש השונים שלה. בוודאי לא לנו לפסול אף אחד מבין הרבנים שהציעו עצמם לתפקיד החשוב הזה (כולם כולם הרבה יותר מראויים: בהשקפתם, באורחות חייהם, באישיותם הקורנת). תפקידנו לוודא שרב כזה אכן ייבחר ויאיר את עיני ישראל בעשר השנים הקרובות, באור הטוב של התורה השלמה. כיצד עושים זאת?

להבחין בין עיקר לטפל

בדיוק בשביל זה ביקש בצלאל סמוטריץ' מהרב יעקב אריאל לפני יותר משנה "להקים צוות רבנים לשם קביעת רב אחד כמועמד מוסכם מטעם הציבור הדתי־לאומי". בדיוק זה היה תפקידה של הוועדה: לבחור "מועמד מוסכם", מקובל על הקשת הרחבה של רבנינו, שלא יהיה לו מתחרה, ושיוכל להיבחר ולהגיע לתפקיד החשוב כל כך לכולנו, לכבודה של תורתנו, לחיזוקו של עם ישראל כולו לאורה.

ועדת הרבנים אכן בחרה מועמד, ובצלאל - כך כותב הרב יעקב אריאל - "נהג בנאמנות" במועמד המוסכם הזה. אבל עקב המלחמה הבחירות נדחו, ובחלוף יותר משנה התברר שהמהלך השתבש, ו"לא הצליח להביא לתוצאה המיוחלת – גיבוי מלא למועמד אחד מוסכם". כבר בחודש אייר עדכן הרב אריאל שהמצב השתנה, ש"ישנם כמה מועמדים", ש"אין היתכנות מעשית לכינוס מחודש (של ועדת הרבנים) שיניב פירות, כיוון שהתערערה באופן עמוק הנכונות להגיע להסכמות", ושלמעשה הנתונים החדשים "מכבידים מאוד מבחינה מעשית על היכולת שלכם (כלומר: שלנו), כנציגי ציבור נאמנים, להגיע למינויו של המועמד".

הנהלת ועדת הרבנים החליטה "להשיב את האחריות" לבצלאל, תוך שהיא מציינת שהסיכויים להצליח במינויו של "המועמד המוסכם" (הרב מאיר כהנא) נמוכים, ובה בעת הטילה עליו לא להרפות מ"המשימה של העמדת רב ציוני דתי כרב ראשי". זו המשימה. בה צריך לעמוד. והחשבון כיצד להצליח במשימה, חשבון פוליטי הוא. והפוליטיקה היא כידוע אומנות האפשר.

הפוליטיקה היא אומנות האפשר, והיא מסורה לאלה שזו אומנותם וזה תפקידם. זה נכון ביחס לכל תחום: לביטחון, להתיישבות, למינויים, לחקיקה, לתקציבים – הכול במסגרת האיזון הנכון בין הראוי והרצוי לבין האפשרי. אין מפלגה יושבת בקואליציה כשמלוא משאלותיה בידה. תמיד צריך לדעת לקרוא היטב את המפה הכללית, לזהות את ההזדמנויות, לאמוד נכון את הקווים האדומים של השותפים, וגם להבחין בין עיקר לטפל. על העיקר מתעקשים ואותו ממקסמים, על הטפל מתפשרים ולעיתים אף מוותרים. הצורך להתפשר תמיד גורר ביקורת, כי הציבור רוצה מאה אחוז מהכול, אבל זה בדיוק התפקיד שלנו: לאמוד נכון, לחבר נכון, להגדיר נכון את המטרות תוך אבחנה בין עיקר לטפל. ולהצליח, בעזרת השם. אני סבורה שרבים בציבור יסכימו איתי שבצלאל הוא אחד האומנים המוכשרים ביותר של אומנות האפשר הזאת. הישגיו מרשימים, יכולתו להשפיע על ספינת הקואליציה כולה היא לא פחות ממדהימה, וכן, הוא גם יודע להתפשר ואף לוותר. ועכשיו גם האחריות הענקית הזאת להצליח למנות רב ראשי ציוני־דתי מוטלת על כתפיו. כמה אור וטוב יביא מינוי כזה לעם שלנו, למדינה שלנו, וכמה חשוב שהמאמץ הזה יצליח ויישא פרי.

קמפיינים משחירים? דונט!

מילה אישית: אני מכירה מקרוב את טעמה המר של התמודדות לקראת בחירות: ההתמודדות שבחוץ, מול הבוחרים ודעת הקהל, וגם זו שבלב פנימה, מול החובה המוסרית לא לחטוא בלשוני, לא להטיל דופי במתמודדים מולי, לא להתהדר בנוצות לא לי, ובעיקר לא לאבד את הצפון: לא לשכוח את המטרה הראשית שלמענה יצאנו לדרך, להציב אותה כעיקר ואותי עצמי כטפל, לעיתים גם לוותר ולזוז אחורה בכאב למענה, ובעיקר בעיקר בשום אופן לא לירות בתוך הנגמ"ש. כי הנגמ"ש הזה, בין שאשב בו אני ובין שישבו בו אחרים, הוא שצריך אחרי הבחירות להמשיך לשמש בסיס לכולנו במלחמה הגדולה, ואסור באיסור חמור לפגוע ביכולת שלו לתפקד בהמשך. אני מודה: לפעמים נכשלתי אישית בגלל הקווים האדומים הללו שהצבתי לעצמי. אבל המחיר האישי הזה עדיף בעיניי על המחיר הציבורי שזכיתי למנוע.

כמה עצוב יהיה אם ההתמודדות על תפקיד הרב הראשי תכלול הלבנת פנים לרבנים שלנו, וירי בתוך הנגמ"ש, חלילה! כמה מצער יהיה אם בסיומה לא נצליח כלל להעמיד רב ראשי ציוני־דתי, בגלל התגוששות לא מכבדת בין המועמדים המאוד מכובדים שלנו. וכמה נורא יהיה אם נצליח, אבל הרפש שהושלך כבר יקשה מאוד על הרב שלנו, של כולנו, הרב הראשי האחד והיחיד שכולנו מייחלים להצלחתו, למלא את תפקידו.

כמה עצוב יהיה אם נעסוק עתה באובססיביות בחידוד ההבדלים בין תתי־מגזרים בציונות הדתית, זו שזוכה עתה להערכה עצומה כל כך בציבור על מסירות הנפש של בניה בשדה הקרב. נכון, אנחנו יודעים עד כמה החברה שלנו מחולקת לתתי־מגזרים, ועד כמה כולנו ממלאים "בהידור רב" את הציווי "עשה לך רב", ומדקדקים עד דק בהבדלים שבינינו. אבל הציבור שמביט בנו מבחוץ, אחינו כל בית ישראל שלמענם אנחנו כל כך חפצים בתפקיד החשוב הזה של רב ראשי, הם לא מכירים את כל תתי המחלוקות הללו, בעבורם אנחנו כולנו "הכיפות הסרוגות", מושא הערצה, או לכל הפחות אחים לנשק (באמת) ושותפים לדרךהציונית בעלי ערך מוסף. למה לעשות לעצמנו עכשיו השמדת ערך? מי מרוויח מזה? ואיך זה מתכתב עם המטרה הנעלה ששמנו לנגד עינינו?

הרי טעמו המר של מנגנון "השמדת ערך" מוכר לכולנו. תקציבי עתק ומכונות רעל הושקעו בהכפשתנו כולנו, בדמוניזציה של אמונתנו, דעותינו ואורחות חיינו. מי מאיתנו לא התבונן בתהלוכות "סיפורה של שפחה" ותהה בליבו כיצד ישכנע את שכניו, חבריו לעבודה ואפילו בני משפחתו שזה לא הסיפור שלנו? מה קרה לנו, שהתחלנו להעלות מן האוב במו ידינו תמונות איומות כאלה שכבר שנה לא נראו ברחובותינו? הנזק הגדול של מנגנון הדמוניזציה הוא לא בהלבנת פניו של האדם המוכפש, אלא בזריעת פחד, גועל, ורתיעה בציבור הרחב שלא מכיר אותו ואותנו. "את אחיי אנוכי מבקש!" למען אחינו ואחיותינו אני מבקשת מכל אוחזי הקולמוסים ומנהלי הקמפיינים למיניהם: דונט! פשוט דונט! אל תשחירו את פני המתמודדים, ולא רק למענם, אלא בעיקר למען הציבור הגדול שאליו מי מהם שייבחר אמור לדבר ואותו הוא אמור לקרב.

והמגזריות, והתת מגזריות, מה יהא עליה? האם אפשר להתעלם מהמגוון הגדול של בתי המדרש שלנו? לא. לא נכון להתעלם. וכן נכון להשתדל, אפילו להשתדל מאוד, לתת ביטוי לכולם. נכון, רב ראשי יהיה לנו אחד בלבד (על אומנות האפשר כבר דיברנו). אבל גם נכון שעוד נכונו לנו מינויים רבים, ברבנות, בדיינות, בחינוך, במפעלי הזהות, ובשלל תפקידים משפיעים בכל תחומי החיים. אני בטוחה וגם מבטיחה, שנדע לתת מקום לכל הגוונים, ויכולה לומר זאת גם בלשון הווה, כי כך אנו נוהגים כבר היום, ורבים רבים יעידו על כך. הגוונים הרבים והשונים שלנו יכולים וגם צריכים להאיר כולם, בכל כך הרבה אור וטוב, את חייה ועתידה של מדינתנו. הבה נשים לנגד עינינו את מטרתנו הגדולה המשותפת, ונעשה כל שביכולתנו לקדש ולהאהיב שם שמיים ולא להפך, חלילה!

הכותבת היא השרה לענייני התיישבות ולמשימות לאומיות