כששמעתי מדודו סעדה, השותף האולטימטיבי שלי לתוכניות שונות בתקשורת, שעיתון 'בשבע' מתכוונים לקיים את כנס ירושלים בשדרות, התרגשתי מאוד. שדרות היא עיר הבירה שלי, לפני 16 שנים עברתי לגור בה כאות הזדהות עם תושבי העיר שהיו נתונים למתקפות קסאמים וחיים תחת אש שהיו לא הגיוניים בעיניי.
ההזדהות הפכה למגורי קבע שעברו לכפר עזה, שם הקמתי משפחה. העיר הדרומית, המתפתחת והצומחת הזאת, שדרות, היא נמל הבית שלי, המקום שבו אני יוצרת, עובדת וחיה, ואני מרגישה חלק בלתי נפרד מהמקום ומהקהילה המגוונת שלו. כשדודו אמר לי שאני מוזמנת להנחות שיחה עם דוידי בן ציון בכנס ירושלים בשדרות, לא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד בגודל האירוע. ידעתי שרב־סרן דוידי בן ציון היה מראשוני כוחות הצבא שהגיעו לכפר עזה בשבעה באוקטובר, וידעתי שהוא חילץ כמה וכמה חברים שלנו.
בסרטו של שמעון אלקבץ 'ארבעה בתים וגעגוע', סרט ששמעון יצר בעקבות הירצחה של ביתו סיון ובן זוגה נאור חסידים, נערכה שיחה גלוית לב בין דוידי לשמעון, התובע תשובות לשאלות רבות על אודות היום הארור. השאלה הכואבת ביותר ששואל שמעון בלב שבור היא "איפה היה הצבא?". השיחה עם דוידי הייתה בשבילי סגירת מעגל, כי אני הייתי עמוק בממ"ד בשעה שדוידי חירף את נפשו ועבר בין הבתים בכפר עזה כדי להציל את אנשי הכפר.
השתדלתי לא לפגוש את דוידי לפני השיחה בכנס החשוב ומעורר התקווה שהיה השבוע, אליו הגיעו מאות אנשים משדרות ומרחבי הארץ. רציתי לשמור את ההתרגשות ואת רגע המפגש הייחודי לבמה. דוידי הוא איש מלא כנות ויושרה, וזה הופך אותו לאדם שקל מאוד לדבר איתו, גם על הנושאים הכי בוערים וכואבים.
אני מקרינה לקהל ולדוידי את רגע הפגישה שלו ושל שמעון אלקבץ. בקטע מתוך הסרט, דוידי מספר לשמעון על ההקפצה שלהם. על החלטתו חסרת התקדים של סגן אלוף מאיר כרמי, המג"ד שלו, להקפיץ את כל חיילי המילואים תחתיו ללא צו שמונה. הם מגיעים לבסיס, מתארגנים במהירות ויורדים לכפר עזה, גם ללא אפודים קרמיים. דוידי ציפה למצוא את כבישי הדרום עמוסים בכוחות צבאיים ואת שמי הארץ עם מטוסים שמגינים מעל. הוא נדהם לגלות שהוא וחבריו הם בין הכוחות הבודדים שהגיעו לקיבוץ. זה לא מרתיע אותם, הם נכנסים פנימה. חיילי מילואים, צנחנים כפי שאמר בגאווה, אבל בכל זאת לא צעירים ולא לגמרי בכושר, ואף על פי כן הם דוהרים אל מול ירי מחבלים ונכנסים למפעל של הקיבוץ. הם מטהרים אותו, אבל רק בשעה 22:00 מתחילים לחבור אל בתי התושבים ולנסות לחלץ אותם אל מחוץ לקיבוץ.
אני שואלת את דוידי מה עובר לו בראש כאדם פרטי כשהוא מוקפץ ככה, בערב חג, למלחמה. דוידי אומר לי בהתרגשות שהוא מבין שנפלה בחלקו זכות גדולה להגן על עם ישראל, דווקא בגלל העובדה שאין כוחות ושהם אלו שמגיעים ראשונים ושעליהם סומכים עכשיו. הוא מספר לנו על חילוץ המשפחה הראשונה בכפר עזה, משפחת ארג'נטרו, זוג צעיר עם שני ילדים, הגדול מבין השניים, נגב, מזכיר לו את בנו בארי. הוא מספר שברגע הזה העיניים שלו מתמלאות דמעות, אבל הוא ממשיך הלאה.
אני שואלת אותו את השאלה שבוערת בי כבר שנה. אני אומרת שמצד אחד אני מודה מאוד לכוחות שהגיעו, לכוחות המילואים ולכוחות הסדיר, חלקם אף נפלו בגבורה בכפר עזה ואין מילים להודות להם. אבל מצד שני, עד היום גואה בי כעס רב על צמרת צה"ל, על הממשלה, על המנהיגים שלנו, כעס בלתי ניתן לעצירה על המחדל והביזיון הגדול ביותר שאירע לעם ישראל מאז הקמת המדינה. אני שואלת אותו איך הוא מיישב את הסתירה הזאת בתוכו. דוידי עונה בכנות גדולה שנצטרך לחיות עם האמביוולנטיות הזאת - מצד אחד גודל הנתינה, העוצמה והגבורה של חיילינו, ומצד שני עומק הפשע והקונספציה שבה חיינו, ושלא נוכל לעולם לטשטש את הרגשות הללו וליישב את הפערים הללו.
אל מול תמונה מביתה של נרקיס שגב, שאותה דוידי חילץ בעצמו, ובה רואים את כל בכירי הגדוד שלו סביב שולחן במטבח, אני שואלת את דוידי שאלה שנרקיס עצמה ביקשה ממני לשאול: איך הוא הרגיש להיות בבית של אנשים שזה עתה חולצו? דוידי עונה קודם בבדיחות הדעת שהוא מתנצל שחיסלו את האוכל שמצאו בבתי התושבים. הם היו כבר רעבים, לא אכלו דבר מהבוקר ואכלו כל מה שאפשר היה למצוא. וברצינות הוא עונה שברגע זה הדאגה שלהם הייתה איך לחלק את כפר עזה, שהיה עדיין תחת מתקפת מחבלים, לגזרות פעילות בינם לבין דובדבן, וכל זאת ללא מפות, כי גם את זה לא היה להם.
הרגע המוחמץ של המילואים
אני חוזרת עם דוידי למשפחת אלקבץ ואומרת לו שהרגשתי שבשיחה עם שמעון, דוידי לוקח אחריות. מה שלא עשה כמעט אף מנהיג, ואם עשה - הייתה זו אחריות עם התנערות ועם "אבל". דוידי אומר שהשיחה עם שמעון היא שיחה עם אדם שכולו לב, וכשלב פוגש לב הדיבור מלא כנות. הוא אומר שמבחינתו הדבר החשוב ביותר נעשה – אלפי מילואימניקים דתיים, חילונים, ימניים, שמאלנים, אשכנזים וספרדים יצאו להגן על המדינה בכל הצירים. עזבו את המשפחות שלהם, את החיים שלהם והתגייסו להגנת המדינה, ואם יש משהו שיכול לחזק אותנו זו העוצמה של העם הזה. שאלתי את דוידי כמה ימי מילואים עשה. התשובה 210 הוציאה קולות התפעלות רבים מהקהל באולם, ודוידי מיהר לומר: אני לא היחיד, יש עוד רבים רבים כמוני. מיהרתי להזכיר ליושבים באולם שמאחורי כל גבר במילואים עומדת אישה שנושאת על גבה את כל משימות הבית ואת הדאגה שלא עוזבת, והקהל מחא מחיאות כפיים לנשות המילואים בהזדהות גדולה ובהכרת תודה.
שאלתי את דוידי איזה רגע מכל הרגעים שהחמיץ בבית כשהיה במילואים צבט את ליבו. הוא ענה בלי להסס שיום החזרה ללימודים, אחד בספטמבר, היה יום שיותר מכול הרגיש בו שנוכחותו בבית חסרה מאוד. אבל הוא שלח לילדים שלו, שישה במספר, סרטון שמאחל להם שנה טובה ומוצלחת.
הזמן בשיחה הקצרה עם דוידי חלף ביעף, ונותרה לי רק שאלה אחת שהייתי חייבת לשאול ואכן שאלתי מתוך המקום הפנימי שלי, האם עמדתו הפוליטית השתנתה בעקבות המלחמה, כיוון שאני עצמי מחפשת מחדש במה להאמין. דוידי ענה שהוא היה ונותר איש ימין, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, המאמין בארץ ישראל השלמה. ועם זאת הוא מבקש להגיד שהוא שמח מאוד על הצבת סמל החטופים על במת הכנס, שבעיניו אין ימין ושמאל, לכולנו ברור שאנחנו רוצים את החטופים שלנו בבית וכולנו רוצים לנצח את האויבים שלנו ויפה שעה אחת קודם. שוב מחיאות כפיים סוערות עלו מהקהל, שהסכים עם דוידי בקול תרועה רמה.
אינני חוזת עתידות גדולה, והנבואה הרי ניתנה לשוטים מאז חורבן הבית. אבל יש לי משאלת לב שלא ירחק היום ומי שיושבים היום בכנסת ישראל יוחלפו באנשים מפוארים, צנועים ואוהבי המדינה דוגמת דוידי. אני אשמח מאוד שדוידי יודיע כבר מחר על הצטרפותו להובלת עם ישראל אל הניצחון, והפעם מהשדה הפוליטי.