במאמרי הראי"ה ישנו נאום חשוב מאוד של מרן הרב זצ"ל הנקרא בשם "שופרות".
הרב זצ"ל מדייק את לשון הפסוק "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם:", וכן את לשון התפילה "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ", מהו לשון שופר גדול?
מסביר הרב, שלקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה, ישנם שלושה סוגי שופרות: השופר ה"גדול" - המהודר הוא שופר של איל. השופר הבינוני הוא שופר של כל חיה טהורה "בדיעבד כל השופרות כשרים".
השופר ה"קטן" הוא שופר מבהמה טמאה וכן שופר מבהמות עבודה זרה של גוי. - להלכה נפסק בשו"ע (סימן תקפ"ו סעיף א' ובמשנ"ב שם) שהוא פסול, אבל אם תקע בו יצא ידי חובתו. אם אין שופר כשר תוקעים בו, ובלבד שלא יברך עליו.
ממשיל מרן הרב זצ"ל, שכך גם בשופרו של משיח. ישנם שלושה סוגי התעוררות בעם ישראל, המביאים לתחיית האומה ולשובה לארצה.
יש את השופר ה"גדול" המהודר, הוא השופר של קודש, המעורר את לבות ישראל לשוב אל ה' השוכן בציון, ולהקים את השכינה מעפרה.
אם לא זכינו לשופר הגדול, יש את השופר הבינוני, שהוא שופר של חול. של התעוררות לאומית בעם ישראל שמבוססת על טבע אנושי בריא, של רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. אף שופר זה כשר הוא, אעפ"י שמצוה בראשון יותר מאשר בו. "בדיעבד כל השופרות כשרים".
ויש את השופר הקטן, שופר של חיה טמאה, שופר המעורר את ישראל לשוב לארצם מתוך צרות ורדיפות. שופר זה יוצא משונאי ישראל שבאומות העולם, אשר ברדיפתם אותנו "תוקעים" באוזננו לשוב לארצנו. אמנם אם אין שופר אחר רבש"ע תוקע בו כדי לעורר אותנו לשוב לארצנו, אך אוי לה לאותה תקיעה, אין מברכים עת התקיעה בשופר זה.
ומוסיף הרב זצ"ל, שאנו מתפללים, שלא יביאנו הקב"ה עוד לידי שמיעת השופר הפסול והטמא בעל כרחנו. ואף לשופר הפשוט, הבינוני, החילוני כמעט, אין אנו מתגעגעים ביותר. אנו תפילה "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ". חפצים אנו, ששופרו של משיח יהיה שופר שבא מתוך עומק קדושתה של נשמת ישראל, מתוך קדש קדשינו, ואז תהא הגאולה שלמה.
את הדרשה הזו נשא הרב זצ"ל בראש השנה תרצ"ד, עם עליית היטלר לשלטון. ומספרים שהרב פרץ בבכי בדרשתו זו.
הרעיון של שלושה שופרות קיים לאורך כל דרך הגאולה. בכל שלב ובכל מצב שאנו נדרשים לפרוץ קדימה, אל הקומה הבאה של הגאולה, אל ארץ ישראל השלמה, אל המקדש, אל הגאולה השלמה.
כאשר רבש"ע רוצה לקדם אותנו, שלושה שופרות עומדים על הפרק. מי שזוכה לשמוע את קול השופר הראשון, אשריו ואשרי חלקו. עם זאת, מוטלת עליו המשימה, לעורר את האומה כולה, שתשמע גם היא את קולו של השופר המופלא, המלא געגועי נפש ותשוקה להשיב את השכינה למקומה.
אם עם ישראל אינו מתעורר מהשופר הראשון והמופלא, לפחות ראוי לעורר אותו בשופרות האחרים. גם כאשר בנים שבים לגבולם, כל עוד אין בני ישראל יורשים את מלא נחלם, השופר ממשיך בקולו לקרוא לנו "שובו בנים שובבים, ארפא משובתם". "שובי בתולת ציון, שובי אל עריך אלה. עד מתי תתחמקין הבת השובבה" (ירמיהו לא,כ-כא).
כבר כמעט שנה שלמה שחבל עזה עומד כעת על הפרק, וגם ארזי הלבנון, אשר בנחלת השבטים זבולון ואשר שבצפון, איננם מאפשרים לנו לשקוט על השמרים. נוצרה מציאות, שהתרשלותנו בכיבוש חבלי מולדתנו, גורמת לכך שגם במקומות הסמוכים להם, איננו יכולים לישב בשלווה, וחלקם אף מתרוקנים מתושביהם. אין לנו אלא לשוב לגבולנו, גם אל חבלי ארצנו שכעת ברשות נוכרים. אל חבל עזה - הכלול בנחלת ארץ ישראל - שנשבע הקב"ה שינחיל אותנו, וגם אל הרי הלבנון, שעליהם נכתב בתורה "ההר הטוב הזה והלבנון".
הרצוי ביותר לפני ה' יתברך, שנשוב אל חבלי מולדתנו החסרים, כי זו התחברות לברית בין הקב"ה לעם ישראל. שהחזרה אליה תהיה מתוך כמיהה וכיסופים להקים את השכינה מעפרה גם בחבל עזה, וגם בהרי הלבנון.
אם לא זכינו לכך, לפחות נשוב אל מלא נחלתנו מצד הרגש הלאומי. אף עם אינו מוסר חלקים מארצו לזרים, וכל עם בעולם שואף להחזיק במולדתו בשלמותה. עם ישראל לא גרע משאר אומות העולם.
אך אם לא זכינו גם לשופר השני, בשמחת תורה הקב"ה עורר אותנו בשופר השלישי, הכואב, המייסר, הפוצע את הנפש, אפשר לומר הטמא.
השופר הזה עדיין תוקע באוזננו, תוקע ולא מרפה. תוקע בדרום ותוקע בצפון. תוקע בתרועת מלחמה, המצפה שתוחלף בתרועת מלך בו. הבה נתעורר לפחות לשמע השופר הזה.