לא צריכים להיות בוגר בית ספר לפיקוד ומטה, כדי להרגיש שמדינת ישראל נמצאת במצב קשה דווקא בתחום שפעם היה אחד מגורמי העליונות שלה: העליונות האווירית, ובעיקר המטוסים ללא טייסים, אלו הקרויים כיום כטב"מים.
בתחילת השבוע נכנסו גם תושבי עמק בית שאן לממ"דים, בגלל כטב"ם ששוגר מעיראק. הכטב"מים מהחות'ים בתימן כבר הפסיקו לרגש אותנו.
הכתובית 'חדירת כלי טיס עוין' כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפיה במהדורות החדשות, כשהן מופיעות על המרקע בליווי רשימת היישובים שתושביהן מתבקשים להיכנס לחדרים הממוגנים, והפעם בכל רחבי הארץ.
השבוע, לראשונה, גם אני נכנסתי לממ"ד בביתי במערב השומרון, בגלל רקטות שנורו מלבנון – האיזור המרוחק ביותר מלבנון שאליו שיגר חיזבאללה רקטות, נכון לשעת כתיבת שורות אלו.
וגם האיום האיראני הישיר, להזכיר, הוא נשק גרעיני שישוגר לישראל על גבי טילים ארוכי טווח.
העליונות הרקטית שאויבי ישראל, בראשם איראן ושלוחיו חמאס וחיזבאללה, השיגו מול צה"ל, הצליחה להתגבר על העליונות האווירית הישראלית לאורך שנים.
נכון שפיתחנו מערכת הגנה רב שכבתית מדהימה בדמות כיפת ברזל, קלע דוד והחץ לסוגיו השונים, ונכון שאנחנו מצליחים לסכל את רוב האיומים האוויריים, אבל בצד ההתקפי, לנו יש רק סוג אחד של תגובה: מטוסי חיל האוויר, מאויישים מקרוב או מרחוק. אין לנו חיל טילים ראוי לשמו, עם טילים ארוכי טווח, שיכול להוריד מחלק גדול של הנטל המוטל על חיל האוויר.
על רקע הוויכוח בשבוע שעבר, שירד מהפרק השבוע, לגבי מינוי של אזרח חסר ניסיון פיקודי-צבאי לתפקיד שר הביטחון – גדעון סער, במקרה האחרון – נזכיר שאחד משרי הביטחון האחרונים שלא היה גנרל, הוא אביגדור ליברמן.
בשנת 2018, יזם ליברמן כשר הביטחון הקמת 'חיל טילים' לראשונה בתולדות צה"ל, שתפקידו יהיה לפגוע באויבים בטווחים ארוכים, בלי לסכן מטוסים או טייסים. ההצעה של ליברמן עסקה בחמישה סוגי טילים, מטילים קטנים ומדוייקים, עד טילים שמגיעים למעגל השני והשלישי - איראן, והחות'ים.
ליברמן הורה להקצות, בשלב הראשון, כחצי מיליארד דולר להקמת מערך טילי קרקע-קרקע מדויקים לטווח של 300 ק"מ, שיהווה חלק מזרוע היבשה של צה"ל. זו, לפי החזון שלו, הייתה אמורה להיות רק ההתחלה לשורת פרוייקטים של פיתוח והצטיידות בטילי קרקע-קרקע לטווחים גדולים יותר שבסופה יוקם בצה"ל חיל חדש, חיל טילים.
אם היתה מתקבלת הצעתו, היינו יכולים כבר היום, למשל, כתגובה, לאיים על איראן בטילים.
מי הכשיל את ההצעה? – כמובן, חיל האוויר, בפיקודו של עמיקם נורקין. החיל, שרואה את עצמו לאורך השנים כאילו השמים הם קניינו הפרטי, רשומים על שמו בטאבו, נעמד על רגליו האחוריות, והצליח לבטל את ההצעה.
כי מה כבר האזרחים האלה, אפילו הם שרי ביטחון, מבינים בביטחון יותר מאיתנו הגנרלים? מבחינת החיל, עדיף תמיד F-35 יקר על טיל זול. (מחירו של הטומהוק שבו עשו האמריקנים שימוש יעיל בעשורים האחרונים הוא כמיליון דולר. מחירו של מטוס קרב מתקדם, לעומת זאת, הוא כ-100 מיליון דולר).
גורם ביטחוני שהיה מעורב בשעתו במאמץ להקמת חיל הטילים (שהתבסס, מסתבר, על מחקר שעשה במכללה לביטחון לאומי מי שהיה בנו של אחד ממפקדי חיל האוויר, הרצל בודינגר), הסביר שאחד היתרונות של הטיל על המטוס, הוא שעל טיסה לאיראן, למשל, קשה לחזור שוב ושוב מרגע שאבד גורם ההפתעה.
המטוס חוצה מרחב עויין שבכל רגע הוא מאויים. את הטיל הרבה יותר קשה להפיל, וגם אם הפלת אותו, יבואו טילים אחרים. וזה בדיוק האתגר שהאויבים השונים מציבים בפנינו, ואנחנו לא מצליחים להציב בפניהם.
ככלל, שרי ביטחון שבאו מן האזרחות, התגלו כבעלי חשיבה יצירתית הרבה יותר מהגנרלים. משה ארנס, למשל. אפילו עמיר פרץ, איש השמאל שנכשל כשר ביטחון במלחמת לבנון השנייה, יירשם בזיכרון הישראלי כמי שזיהה את הפוטנציאל הטמון ב'כיפת ברזל', ופעל לקדמה.
לא מעט חיי אדם ניצלו בעשור האחרון, בזכות החשיבה מחוץ לקופסה של שר הביטחון שלא היה גנרל.
הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון 'מצב הרוח'