זו הייתה שנה איומה, מבעיתה, מייסרת. זו הייתה שנה מפליאה, נוראת הוד, מרוממת. האימה והגבורה, הגדיעה והצמיחה, הייאוש והתקווה, מעולם לא התערבבו ככה אלו באלו, לפחות לא מאז שאני זוכר את עצמי. אבל עצמי והזיכרון שלי כבר מזמן לא משהו, אז אולי אני באמת כרגיל קצת מחרטט.
בכל שנה עם פרוס אלול אנחנו אומרים לעצמנו "מה, עוד חודש ראש השנה?! ווי איך שהשנה הזאת טסה". השנה, לעומת זאת, זה בדיוק אותו דבר. מין הרגשה כזאת שמאז תשרי תשפ"ד חלפו בסך הכול כמה ימים. או לפחות עשר שנים. כל כך הרבה עברנו, כל כך הרבה למדנו, צברנו כל כך הרבה תובנות, בעיקר כאלה שמבהירות לנו שאולי בעצם אנחנו לא מבינים שום דבר.
בכל שנה אנחנו מציצים בלוח השנה, מגלים שגם השנה ראש השנה נמשך במפתיע יומיים ושואלים את עצמנו איך נשרוד חג ארוך כל כך. איזה מזל שהשנה ראש השנה לא יוצא צמוד לשבת, אחרת הוא היה נמשך שלושה ימים וזה כבר באמת מוגזם. זאת אומרת... רגע...
לחג ארוך יש יתרונות וחסרונות. היתרונות הם עזיבה מוחלטת של הטלפון והחדשות המלחיצות והתמסרות לתפילות, משפחתיות, שלושה ימים של ניתוק שכולו חיבור. החסרונות הם עזיבה מוחלטת של הטלפון ותפילות לא נגמרות. ושהות עם המשפחה. שלושה ימים של ניתוק שכולו טירוף, הצילו!
הניתוק מהעדכונים השוטפים קשה כל שנה, על אחת כמה וכמה השנה, כשבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה עולמית, או שיבוא המשיח, או שניהם, אבל אנחנו לא נדע כי אנחנו מכבים את הטלפונים ל־73 שעות שהן 4,380 דקות, 262,800 שניות, 26,280,000 מאיות השנייה בלי הפושים העצבניים של אתרי החדשות ועם גירודים בכל הגוף ורעידות לא רצוניות כי איך יכול להיות שאי שם בעולם קורה משהו ואנחנו, הו האימה, לא יודעים על זה.
לא לדבר על המצב
הבעיה הזאת מוכרת למדע בשם המקצועי חרדתיטיס אקטואליטיס מוגזמיטיס, או בקיצור FOMO. אוהדי כדורסל שומרי שבת מכירים את התופעה בדרך כלל בחודש אייר, כאשר מכבי תל אביב משחקת בחצי גמר היורוליג לאחר כניסת השבת, ובמשך כל השבת הם מטים אוזן לטלוויזיה של השכנים ומחפשים חילוני של שבת שירמוז להם כמה-כמה נגמר המשחק. אם כי בשנים האחרונות המצב השתפר במידת מה בזכות העובדה שמכבי מודחת עוד בהצלבה או לפניה ולא מגיעה לפיינל פור, בבחינת מי שהפסיד בערב שבת יזכה להימנע מחילול שבת.
אבל בשנה האחרונה הרבה יותר קשה להתנתק. במיוחד אם במהלך השבת אתה שומע הדי פיצוצים או קולט שהשכנים מלמטה מגבירים את הטלוויזיה, אבל אתה לא מצליח להבין במה מדובר ומחכה על קוצים למוצאי השבת רק כדי לגלות שלא קרה שום דבר, סתם הבן הקטן שלהם התיישב בטעות על השלט. ואם ככה קשה לנו להעביר שבת אחת, איך נעבור שלושה ימים?
האמת היא שבזמן שהדברים האלה נכתבים, שבוע לפני ראש השנה (כי ככה זה במערכות עיתונים לחוצות בתקופת החגים), עדיין לא ידוע אם לפנינו עוד חג בעצימות מתוחה כמו רוב השבתות והחגים שחווינו השנה, או שבזמן שאנחנו נכנסים לחג כוחות צה"ל נכנסים ללבנון ותוקעים בשופר גדול לחירותנו.
כך או כך, כולנו רוצים להתמקד בימי החג. מצד שני אנחנו רוצים לחוג סביב ענייני היומיום. איך עושים את זה?
כבר בלילה הראשון של החג, כשהמתפללים יוצאים מבית הכנסת, הם מברכים זה את זה בשבת שלום, נזכרים שלא שבת היום, מאחלים שנה טובה ועל הדרך שואלים את בני שיחם מה המצב והאם הם יודעים אם קורה משהו. אף אחד לא יודע כלום אבל כל אחד תורם ניתוח גאו־אסטרטגי מלומד. אחר כך הולכים הביתה, מכינים את השולחן ומחכים במשך שעה וחצי שהילדים יסיימו את השיחות הבלתי נגמרות עם החברים ויגיעו כבר הביתה. כשהילד מגיע הם שולחים אליו מבט חמור ואומרים: "מה לקח לך כל כך הרבה זמן, על מה יש לכם כל כך הרבה לדבר שם? שמעת משהו?"
"לגבי מה?" שואל הילד.
"לא משנה", אומרים ההורים ועוברים לסימנים, כלומר מסמנים זה לזה לא לדבר על המצב במהלך הארוחה, זאת אומרת לא כל הזמן.
פתק קטן במעלית
למחרת בבוקר נכנסים לבית הכנסת במבט שואל ומקבלים בתגובה עוד כמה מבטים שואלים, מתחילים להתפלל ומחכים שיגיעו אלה שתמיד מאחרים, אולי הם בינתיים שמעו משהו. והם באמת שומעים, בעיקר את ציוץ הציפורים בדרך לבית הכנסת אבל לא הרבה יותר מזה. מה שמותיר אותנו עם האופציה של התשפ"ד – ראשי התיבות: התורן שבא עם פלאפון דלוק.
בכל בית כנסת יש לפחות אחד כזה – קצין ביטחון, איש כוחות ההצלה, חבר בכיתת כוננות, חייל שיצא לחג ואמרו לו להיות זמין או סתם מישהו מקומבן. בכל פעם שהתשפ"ד הנ"ל קם ממקומו ויוצא בבהילות החוצה, כולם מסתובבים אחריו בדריכות כמו בבית האחרון של לכה דודי בקבלת שבת, עד שאחרי כמה דקות הוא חוזר ואז מתברר שמקרה החירום היה הבן שלו שהיה צריך בדחיפות פיפי.
העניין הוא שגם אותו תשפ"ד אינו נוטה לשתף את המידע שברשותו, הן מפני שהוא לא רוצה להלחיץ והן מפני שהוא לא באמת יודע. מה שהופך את התשפ"ד לבלתי רלוונטי ושולח אותנו להתעדכן אצל התשפ"ה, ראשי התיבות: התיאורטיקן שנותן פרשנות הזויה. גם הוא כמו התשפ"ד לא מעודכן, אבל בניגוד אליו הוא כן תורם את תובנותיו האפוקליפטיות, בתוספת קונספירציות מקפיאות דם שמדירות שינה מעיני הציבור ומונעות ממנו להירדם בדרשה שלפני התקיעות ובכלל.
לערבית של הלילה השני מגיעים הגברים עם כתמי רימון קטנים על החולצה וזיפים גדולים על הפנים, מביטים זה בזה במבט מבולבל ותוהים האם העובדה שאף אחד לא פרץ עדיין עם מבזק מיוחד מעידה על כך שהאנושות נכחדה ורק הם נותרו בעולם, או שבאמת לא קרה בינתיים שום דבר מיוחד. בדרך חזרה הביתה הם מברכים במאור פנים כל עובר אורח שאין לו כיפה, אולי בטעות הוא יזרוק להם עצם, ומתעכבים יותר מהרגיל בלובי של הבניין למקרה שאיזה שכן חילוני יצא עם הזבל, או יכתוב עדכון חדשותי על פתק ויתלה אותו במעלית, זו שהדתיים לא נכנסים אליה עד מוצאי שבת.
ואז, אי שם בתפילת מנחה של היום השני או מוסף של שבת, כשאנחנו כבר לא ממש זוכרים איזה יום היום והאם צריך להגיד אבינו מלכנו או רצה והחליצנו, לפתע פתאום מחלחלת ההבנה: כן, חשוב לדעת מה קורה בהווה. לא פחות חשוב לדעת מה אנחנו הולכים לעשות עם עצמנו בעתיד.
לפני שנתיים רצינו לשנות, לתקן, לאזן. אבל הרפורמה של תשפ"ג פגה והתפוגגה בעשן כי פג תוקפה. כבר היינו על סף מלחמת אחים, ואוי לנו כי שופדנו בתשפ"ד. חייבים להחליט שבתשפ"ה נשפה, אולי ככה ישפו אותנו בתשפ"ו, תשפ"ז תהיה קורנת פז ולא נושלך לפח בתשפ"ח.
ואולי בתשפ"ט, משהו ישתנה במערכת המשפט.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com